רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא אפל, מסית: אבנר ברנהיימר נגד אלון עידן

בשבוע שעבר כתב אלון עידן בטורו ש”מניעת מחשבות עלולה להתברר כשיטה לא יעילה למיגור כוחות שליליים”, וטען שהשתקת מנחם בן בגלל הדברים שאמר נגד הקהילה הגאה היתה מעשה אלים. במלחמה כמו במלחמה, אבנר ברנהיימר משיב אש

תגובות

בעניין מנחם בן וזכותו הבסיסית להיגעל מהומואים, אני מסכים לחלוטין עם אלון עידן, שצריך לתת לחרא לצוף. אני מעדיף לדעת מי הגזענים סביבי, מאשר לקבל חיוך ליברלי צבוע רק כי הם נאלצים, מסיבות של פוליטיקלי קורקט מאוס, לסתום את הג’ורה המסריחה שלהם. אני מאמין שהקהילה הגאה בישראל העמידה במשך השנים כוחות חזקים מאוד בחלון הראווה שלה, רובם מסוגלים להיות לוחמים משכנעים מאוד בחזית על דעת הקהל. אני נגד סתימת פיותיהם של שונאינו, מאותה סיבה שאני נגד הוצאתם הבריונית של הומואים ולסביות מהארון, כי בשני המקרים זה סימן לפחד ולחולשה. הקהילה הגאה בישראל חזקה היום דיה כדי לעמוד מול גזענים, כמו גם מול בחירה אישית של רבים בקהילה לחיות בארון. אני מאוד לא אוהב אנשים שאומרים לאחרים איך נכון לחיות ומה נכון לחשוב או להגיד. אין דבר מאוס יותר ממיעוט שסבל ועדיין סובל דיכוי, מיעוט שבמשך שנים אמרו לו איך לא לחיות, ועכשיו הוא הופך להיות אלים כלפי בני עמו שלא מתיישרים לפי הקו המרכזי.» הומופוביה שמומופוביה: תנו למנחם בן שבתוכנו לחשוב בשקט» דברים שרציתי לומר: אלון עידן נגד הפוליטיקלי קורקט» מנחם בן לא יותר טוב מהיטלר» בעקבות התבטאויותיו ההומופוביות: מנחם בן הושעה מהתוכנית "דיבור ישיר"לתת לחרא לצוף. אלון עידן (צילום מסך)הבעיה עם אלון עידן היא שהוא לא מדייק בפרטים, מן הסתם כי הם לא מתיישרים עם התיאוריה שאותה בחר לתקשר. זו בעיה נפוצה של לא מעט מבקרי תרבות, שבוחרים להתעלם מפרטים מסוימים ביצירה שלא מסתדרים להם עם התזה שהכינו בבית מראש. הקריאה לפטר את מנחם בן מ”רייטינג” ומ”דיבור ישיר”, לא באה בגלל “הצל” שלו, שנגעל מהומואים. בן נגעל מהומואים במשך שנים. הוא עושה מזה קריירה בתקשורת, כמו שראשי ש”ס עושים מזה הון פוליטי, וזה מן הסתם לגיטימי, גם אם מאוס. אבל מנחם בן לא הסתפק הפעם בלהיגעל, והבחירה של עידן להתמקד בשולי הבעיה היא תמוהה. בן הלך הפעם צעד קדימה, והוא החל לנסח, מטעם עצמו כמובן, חוק נגד הומוסקסואליות. לפי חוק זה, הומואים שהם כבר הומואים פעילים לא ייכנסו לכלא, אבל אם הומו פעיל ישכב עם הומו שעדיין לא טעם טעם גבר, זו תהיה עבירה על החוק, והוא יושלך לכלא. הנחת היסוד העומדת בבסיס ההצעה הזו היא שהומוסקסואליות היא מידבקת, מחלה מידבקת, ולכן מי ש”מדביק” מישהו אחר בהומוסקסואליות, יישב במאסר כפושע לכל דבר, לצד רוצחים ואנסים.אני חושב שאפילו אלון עידן יסכים איתי שיש הבדל גדול בין סתם להיגעל מהומואים ובין הטענה שהומואים מדביקים גברים תמימים במחלת ההומוסקסואליות, ועל כך עליהם לשלם במאסר. ועם זאת, הוא בחר להסתיר את זה ולהתמקד בזכותם של אנשים להתמודד עם רגשות “אפלים” שעולים בהם, כמו גועל מהומואים, דחפים רצחניים או משיכה פדופילית. אין לי ויכוח על החשיבות הרבה שיש לכך שאנשים לא ידחיקו רגשות כאלה, ואין ספק שטיפול אנליטי טוב היה עוזר למנחם בן להתמודד עם “הצל” שלו במקום לחרבן אותו בחוץ, כמו ילד שלא שולט בצרכיו, במקום שכולם יריחו. אבל אין קשר בין זכותו זו ובין דברי ההסתה הקשים שאמר נגד הקהילה הגאה, שבצדק רב השיבה מלחמה כדי לפגוע בו בחזרה. האם אני בעד פיטוריו של מנחם בן? כן ולא. נלחמים בחזרה. מצעד הגאווה (צילום: מנחה נופה)כעורך בעל דעה ולא אובייקטיבי, לא הייתי מפרסם את דבריו של בן בנושא זה. הייתי אומר לו שחופש הביטוי שלו מתנגש בחופש הביטוי שלי, עם אופיו של כלי התקשורת שבו אני עובד כפי שאני מנסה לעצב אותו, ושיחפש במות אחרות לדברי ההסתה שלו. ביטאון ש”ס למשל. למה? כי אני יכול. וכי זו מלחמה.יש לי ויכוח גדול עם אינטלקטואלים בעלי תפיסות דמוקרטיות, שתומכים במהלכים שאינם דמוקרטיים, שעלולים להביא לדיכוי של אוכלוסיות רבות. אני מעריץ גדול של מישל פוקו ומעריך את תרומתו בנושאים רבים, אבל חושב שהוא טעה בתמיכתו במהפכה האסלאמית באיראן בטענה שזהו רצון העם. דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה, ודמוקרטיה קיימת כדי להגן על המיעוטים שבה, ולא על הרוב. באיראן, כידוע, הומואים ומתנגדי משטר מוצאים להורג. מדינת ישראל נמצאת היום במקום נמוך במיוחד עם חוק החרם, הצהרת הנאמנות והצעת החוק לחקור ארגוני שמאל. באווירה כזו, חוק כמו שבן מציע, וגם אם מדובר לדעת רבים בבדרן קיקיוני, לא צריך לקבל את תמיכתי כדמוקרט בשם חופש הביטוי, כי זה נוגד את האינטרס הפרטי שלי, ובמלחמה כמו במלחמה... בשבוע האחרון, מצאתי מדי יום כיפה בתיבת הדואר שלי. ביום ראשון חשבתי שזו טעות, ביום שני מצאתי עוד כיפה והתחלתי לחשוד, וביום חמישי, לאחר חמש כיפות, שקלתי לפנות למשטרה. עדיין לא עשיתי זאת, אבל לא כי אני תומך בזכותם של חובשי הכיפות להעביר לי מסר, אלא כי אני עצלן. זה לא אומר שאני לא פוחד.

*#