רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בובי ואני": מצוין, חצוף ומקיא כשצריך

החברים דמיוניים בסדרות אמריקאיות הם או הילד הרע שבך, או הילד הטוב שיתקן אותך. התפקיד האמיתי של חבר דמיוני הוא להיות שם ולהקיא כשאמא שלך מדברת על מין. בעולם של חברים דמיוניים צדקניים, טוב שיש את "בובי ואני"

תגובות

חברים דמיוניים הם פטנט נוח כשאתה ילד. הם תמיד שם, לא צריך לעבוד קשה כדי להתחבר איתם, הם לא זונחים אותך לטובת המקובלים. אין להם גבולות, חולשות או מגבלות כמו שלך יש (אם כי לפחות החברים המומצאים שלי היו די סולידיים מבחינת היכולות שלהם). אלה פחות או יותר אותם פיצ'רים שהופכים את החבר הדמיוני לפטנט שימושי עבור יוצרי טלוויזיה. העובדה שהוא לא חייב למלא אחר תביעות ההיגיון הופכת את החבר הדמיוני לדמות נוחה במיוחד, שיכולה להיות כל מה ששאר הדמויות לא יכולות, משהו כמו אבי ביטר. הסיטואציות הקומיות מתבקשות, הדרמה מובנית, הקונפליקט ניכר. החבר הדמיוני מאפשר הצצה לנפש ולתודעה של הגיבורים והגיבורות, גם בלי שיהא צורך להסתמך על כישורי המשחק שיש או אין להם. החבר הדמיוני יכול בקלות להיות זה שמקריא את הסוגריים שביניהם מדווח התסריטאי על עולמה הפנימי של הדמות. הבעיה היא שלרוב מדובר בקול מאוס למדי. לחברים דמיוניים בסדרות אמריקאיות של העת האחרונה יש לרוב אחד משני תפקידים – או שהם הילד הרע שבך, או שהם הילד הטוב שיתקן אותך. באבודים ניסה החבר הדמיוני של הארלי לקחת אותו למטה; ב"קוראים לי פיץ" שעלתה לפני שבוע ב־yes, לארי, לכאורה עובד מן המניין ובעצם קול המצפון של פיץ, עסוק בתיקונו המוסרי של המאסטר שלו, כשכל האמצעים כשרים; דבי דובקינס, דוגמנית שטחית בגדולה מהחיים שמשודרת ב־HOT, נעזרת בפרד, גרסת המלאך השומר של החבר הדמיוני, כדי להפוך לאדם טוב ומלא יותר. אפיון הדמויות החצי־דמיוניות האלה בנאלי ושטחי בערך כמו אפיון הדמויות הלא דמיוניות ביותר מדי סדרות אמריקאיות. המורכבות של הסיטואציה מתמצה בזה שהגיבור/ה רואה דברים שאחרים לא, כשהאפליקציות הדרמטיות של העניין הזה מוצו כבר ב"דנידין". זה מה שכל כך מעולה, או לפחות אחד הדברים שכל כך מעולים, ב"בובי ואני", שעלתה השבוע לעונה שנייה, הפעם בקשת. כמו הגיבור שלו (יובל שגב בתפקיד עופר) וכמו רובנו, בובי, חבר דמיוני נוכח במיוחד, הוא לא רק טוב ולא רק רע, ומתאפיין בעיקר בחוסר הפחד שלו להגיב למציאות באותנטיות – כישור חיים נשכח בעידן מנומס של פי.סי ופוסט־כל־מיני־דברים. שם בשבילך. הטריילר של העונה הראשונה:התפקיד האמיתי של חבר דמיוני (עד כמה שאני זוכרת מהשניים הכחולים שהיו לי) הוא לא רק לדרדר אותך לאשפתות, בטח לא להטיף לך מוסר כל היום. חבר דמיוני, כמו חבר אמיתי טוב, צריך להיות שם ולהקיא כשאמא שלך מדברת על מין. הבעיה האמיתית שלנו, ההתמודדות עם המציאות כפי שהיא נראית כרגע, לא מצריכה עוד סופר אגו או קול מצפון מעיק. אנחנו לא חסרים עוד מהממבו ג'מבו הצדקני והמוסרני של זה של מיסטר פיץ, או ה"מעצים" והשקרני לא פחות שמלווה את דבי דובקינס. בימים של פוליטיקלי קורקטנס, להגביל את עצמנו, לשתוק כשלא צריך, לשאת בעול המוסכמות החברתיות – את זה אנחנו עושים לא רע גם לבד. דווקא לכעוס על מה שצריך, להיאבק כשזה חשוב, להגיב באותנטיות, דווקא אלה נעלמו כמו חבר דמיוני אחרי שהתבגרת. "בובי ואני" היא סדרה מצוינת וקורעת, שצולחת את המעבר לפלטפורמה הפחות פרועה של קשת. כי אם כבר יהיה שם מישהו לידנו, עדיף שהוא יהיה בובי: חצוף, משתעמם בקלות, לבוש חליפה מוגזמת, מקיא כשצריך. אמיתי.

"בובי ואני" - עונה 2.שבת 23:00. ערוץ 2.

*#