אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין סודות בחברה: כך הפכנו לבהמות וידוי טלוויזיוניות

מהאח הגדול, דרך בטבעת זו ועד 24/7 - נדמה שאי אפשר לפתוח היום את הטלוויזיה בלי לראות מישהו מספר מול מצלמה על סודותיו הכמוסים. מישל פוקו ידע מה זה אומר עלינו כבר בשנות ה-70

תגובות

חושך, ספה אדומה ברקע, רגע...לא! סבך עצים ברקע, כן, עצים זה טוב, זה אותנטי. אולי בעצם, עזבו, לא צריך עצים, ספה, ספה זה טוב. בבית. בוילה גדולה. כן... אני מרגיש שיש לי את זה. אז הבן אדם יושב, ועולה כיתוב – נגיד "רמי, נהג משאית, הרצליה". והוא יושב, ויורדות לו דמעות, כי הרגע הוא סיפר על הבת שלו שעזבה את הבית, כשהייתה בת 14, בהריון, מהחבר המבוגר שלה. ואשתו, שבכלל הגיעה מבית הרוס, גם היא קשה לה לראות את המשפחה המתפרקת. ועכשיו הדבר היחיד שנותן להם כוח זה המוזיקה. בעצם לא! עזבו מוזיקה, מוזיקה זה הכי 2002. מה שנותן להם כוח זה לראות את הבת משוקמת, ומצליחה, בטלוויזיה! כן, גם הבת בכלל בוילה, בחדר אחר – ונחתוך אליה. וואו, גדול! הנה היא יושבת על ספה, ועולה כיתוב – "מיכל, עקרת בית, ראשון לציון". והיא מספרת שתמיד חלמה לדבר עם אבא, ולספר לו הכל, כי משפחה זה הכי חשוב בחיים. קאט. פרסומות.

בשבוע הבא תעלה בערוץ 10 הפקת הענק המסתורית 24/7. מה לא יהיה בה - וילה, רווקים, רווקות, קיר שקוף, חור בקיר השקוף, כיסאות, חלונות, ריבים, תחבולות. נשמע לכם מוכר? נכון, מתבקש לומר שבבית הורד חשבו איך לעשות תכנית כמו האח הגדול, שיש בה חדרים סודיים ופליטות פה שערורייתיות. הרי למה ללכת רחוק כשאפשר ללמוד מההצלחות האחרות? מצד שני, האח הגדול הוא כבר מזמן לא התכנית היחידה שבה משתמשים בטריקים המוזכרים למעלה. כי היום, לאן שלא תכוונו את השלט, תמצאו על המסך שלכם איזה "משה, מלצר, חולון", שפונה למצלמה בקול נרגש ומתוודה על סוד כמוס. מי מכיר את האנשים שבקיר? הפרומו ל-24/7 הדור הבא:

ילדות קשה

כבר בכלל לא אכפת לנו מה כוללים הסודות הכמוסים האלה. אפילו לא איכפת לנו איפה יספרו לנו אותם. אנחנו מחכים לזה בחדר של האח הגדול, בו בלונדינית אחת עם התלהבות יתר תגלה לנו על הבגידה בחבר שלה. אנחנו מתרגשים מזה כשעל הספה של פרופ' יורם יובל יושב גידי גוב ומגולל את סיפורי ילדותו. כשאורטל אדרי בכוכב נולד משתפת אותנו ביחסים המורכבים עם אמא שלה, אנחנו מזילים דמעה ומסמסים לה. כשגלית גוטמן מפצחת את סודות הנישואים של אנשים זרים, אנחנו מהנהנים בהסכמה – כי מי מאיתנו לא רב עם האהוב שלו לפחות פעם אחת? וגם אנחנו רוצים, בעצם חייבים לספר על זה. אחר כך נעביר ערוץ ונראה את ננה שרייר במחוברות מתוודה על התשוקה לילד, ואת כל הסודות של דינה אברמסון הכאילו-שומרת-נגיעה. אפילו נאהב את גילי שם טוב כשהיא תגלה לנו את סוד נטיותיה המיניות, הכמיהה לאהבה והרצון הגדול לילד.

האובססיה הגדולה שלנו לוידויים וחשיפת סודות היא כמובן לא סוגיה חדשה. אלא שבשנה החולפת נדמה שאין דבר שחומק ממנה. פעם כדי להיות מפורסם היית צריך ללמוד משהו, לעבוד קשה ולהיות אשכנזי. אחר כך, היית צריך להירשם לתוכנית ריאליטי ולהפגין את כישוריך כמאמי לאומית – שהיא למעשה סינדרלה גרסת 2.0. היום, גם זה לא נדרש. היום פשוט צריך להתוודות. ואם כבר, עדיף בבית בחברת עשרות מצלמות. כי הבית הזה, שכולנו נצפה בו "בשידור חי", החל משבוע הבא, הוא שכפול ושעתוק של הבית שלנו. רוצה לעשות איתכם ילד. ננה שרייר במחוברות 2:

מגרד לנו באצבעות להתיישב על הספה ולהסתכל על קבוצת אנשים שאנחנו לא מכירים סגורים יחד, באיזו וילה. ככה, אנחנו ממשיכים להרגיש שייכים מצד אחד, וחופשיים מצד שני. ולא קולטים איך "האח הגדול" הזה, שלכאורה שולט במהלכים כאיזה רב מאג, גם הוא בעצמו עוד חייל במשחק הזה. גם הוא עצמו לא באמת חופשי. ואנחנו, אלה שצופים במתוודים על המסך, מבינים את עצמנו קודם כל כיצורים שיש להם אמת פנימית, כמוסה ומיוחדת – שרק מחכה למצלמה הנכונה כדי להתמסר אליה.

בהמות וידוי

"מתוודים על פשעים, מתוודים על חטאים, מתוודים על הרהורים ועל תשוקות, מתוודים על העבר ועל החלומות, מתוודים על הילדות, מתוודים על המחלות והמכאובים, מתאמצים לדבר במירב הדיוק האפשרי על מה שהכי קשה לומר אותו. מתוודים ברשות הרבים וברשות היחיד, בפני ההורים, בפני המחנכים, בפני הרופאים, בפני אלה שאותם אוהבים ; מתוודים כל אחד לעצמו בהנאה ובכאב על מה שאי אפשר לאומרו לאיש ועושים מזה ספרים... האדם במערב הפך לבהמת וידוי". (תולדות המיניות, הרצון לדעת, עמ' 43)פיקוח בפנים, פיקוח בחוץ. יורם זק ודנה רון (צילום: אמיל סלמן/ מסך)כשמישל פוקו כתב את תולדות המיניות ב-1976, הוא בוודאי לא חשב על בית האח הגדול, או על דירת הרווקים המפוארת של 24/7. אבל בעצם הוא לא היה חייב. בראשו היו וילות אחרות, ממוסדות יותר – דוגמת בית החולים, בית הכלא ובית הספר. הביקורת  שלו על התרבות המערבית הופנתה לעיסוק הבלתי פוסק (ואולי הבלתי מודע) שלנו בפיקוח ומשטור.

כל אותם מוסדות, שהם חלק בלתי נפרד מחיינו, מחייבים אותנו שוב ושוב לספר "מי אנחנו באמת", או "מה אנחנו באמת". כל וידוי כזה, שהופך אותנו לחשופים מול העולם, נותן לנו תחושה של גאולה ושחרור – כשלמעשה הוא רק משעבד אותנו יותר. מפקחים עלינו כשהסוד בפנים, ומפקחים עלינו כשהסוד בחוץ. בשני המקרים, יסביר פוקו, אין ממש אפשרות לחמוק ולהסתתר ממערך הכוחות הזה, אלא רק לחפש נקודות התנגדות מקומיות, שיוכלו ברגע אחד לעשות בו שינויים ותזוזות.

אבל הקריאה של פוקו לחיפוש אחרי נקודות התנגדות – לא תמכור טוב בפריים טיים. מוטב לחגוג את הוידוי הזה כאורגיה סוערת של סודות וסיפורים אישיים. לזה אנחנו מוכנים לשלוח אסמס, להכתיר מלכים, וכמובן - לזה אנחנו יותר ממוכנים לחלק מיליון שקלים.

*#