אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"העיתונאים" חושפת: אלון עידן חייב להסתפר

לא גסיסתה של העיתונות המודפסת, ואפילו לא דיבורו המדושן של גל אוחוסבקי - הרגיזו את אלון עידן כשצפה בעצמו ב"עיתונאים". התספורת שלו לעומת זאת, לא נתנה לו מנוח

תגובות

1.ביום רביעי שעבר שודר ב־yes דוקו הפרק השני של הסדרה "העיתונאים". הפרק עסק ב"העיר": עלייתו, נפילתו ובליעתו בתוך ה"עכבר". במרבית הדקות המצלמה עקבה אחרי, כמי שהיה העורך האחרון של העיתון. בפרק צפיתי מבעוד מועד, לפני כחודש וחצי. לאחר שצפיתי בו היה לי ברור: מצב העיתונות הוא נושא חשוב מאין כמותו, אבל אני חייב להסתפר. » העיתונאים - שיר קינה לעיתונות המודפסתכן, אני מודה שיש משהו מאכזב בכך שעבודה מאומצת של לא מעט אנשים, בעיקר של הבמאית והיוצרת עידית אברהמי, שעקבה אחרי מערכת "העיר" במשך כשנה, מסתכמת באבחנה אסתטית די אזוטרית, ועוד כזו שאינה מהווה מטאפורה כלשהי לסיבה שלשמה התכנסנו (מובן שניתן להקביל את נשירת השיער לאיבוד הכוח של העיתונאי, אבל הרי יש גבול לפאתטיות הסמלית שאדם עשוי להפגין). אלא שזו האמת, כך היא נצרבה בתודעתי ולכן יש לומר אותה כפי שהיא: באותם רגעים שבהם נחשפה דמותי, הדבר שהידהד בתוכי יותר מכל היה הלם אסתטי לא מוגדר, שבהמשך נוצק – בעזרתו הגסה של חבר ילדות יקר - אל תוך המשפט המביך: "אתה דומה לקישקשתא".כן כן, עיתון "העיר", על שנותיו הגדולות, מהפכנותו הבלתי מוכחשת והאנשים הכבירים שעברו בו, כל אלו לא טרדו את מוחי באותן דקות, היה זה רק השיער, או שמא היעדרו, או אולי צורתו, או משהו באופן המוזר שבו הונח על הקרקפת. ובכן, אלו הדקויות שבהן עסקתי באותם רגעים גדולים מהחיים. 2. האמת היא שכבר לפני כשנה, כשהוזמנתי לתוכנית "דיבור חדיש", גמלה בלבי ההחלטה להסתפר. צפיתי אז בשידור התוכנית באינטרנט והזדעזעתי. מובן שהייתי מודע למצבו האומלל של שיערי, אלא שהמודעות היא רק סיפור שמסופר, מילים שנערמות. ואילו צפייה בעצמך, על מסך טלוויזיה חיצוני, מדלגת על מנגנוני השכנוע העצמי ופונה היישר לרגשות ולתחושות, בעיקר לאינסטינקט. והוא קפץ ממקומו ואמר: אתה פשוט לא יכול להסתובב ככה. אלא שמאז התובנה נמהלה בתגובות שעסקו באגרסיביות שהפגין כלפי גל אוחובסקי באותו משדר (האמת היא שבזמן שזה קרה, באולפן, לא תפסתי את ההתנהגות שלו כיוצאת דופן. הוא נשמע לי פחות או יותר כמו גל אוחובסקי, כלומר כמו אדם שלצד סגולות מסוימות, חש בצורך להשלים את מנת תשומת הלב הדרושה דרך עימות. אחר כך, כשצפיתי בשידור באינטרנט, הבחנתי שהוא אכן מדושן עונג באופן מיוחד ביחס לטרגדיה המתרקמת על "העיר". אלא שגם את האבחנה הזאת פטרתי בטענה המוכרת שכל רצח אב כרוך בתסכול. מובן שלא חשדתי שמדובר בהתכוונות אישית, מנת שף שהוכנה במיוחד עבורי. איני מורגל בתשומת לב שכזו. כך שדי הופתעתי לפני שבועיים כשקראתי ב"טיים אאוט" שזו היתה נקמה מתוכננת היטב, על רקע רדיפה שלי אותו או משהו כזה. האמת היא שבכל פעם שנעשה שימוש במושג "רדיפה" - או במקבילותיו הפרנואידיות "שם לו למטרה", "חיפש אותי" וכו' - אני מתמלא פליאה על צורת החשיבה של זה הבטוח שרודפים אחריו. איני יכול שלא לדמיין את האופן שבו מביט הרדוף על החיים, כיצד הוא מצרף פרטים מסוימים, אקראיים, זה לצד זה, כבמעשה אמן, באובססיביות נוקדנית, עד שנרקמת לה תמונה מעוצבת היטב של רשע כזה או אחר, שעשוי לסמל רצון לפגוע בו, בהתקדמותו, במעמדו וכו'. מאחר שאיני שותף לתחושות מסוג זה – יש אפשרות שאני לוקה בתחום רגשות האשם - צורת החשיבה הזאת מוציאה ממני באופן מוזר יחס אמפתי. אני מניח שזאת משום שהתמונה העולה בעיני רוחי כוללת את הרדוף – אדם נחמד בסך הכל - מכלה אנרגיה רבה על מציאות שלרוב אדישה כלפיו. יש בכך משהו נוגה, אקזיסטנציאליסטי כמעט, מעין צורך כפייתי למשמע את הלא משמעותי, להפוך את הסתמי לאישי, לפרטי. הצורך להרגיש נרדף, כך אני מבין, הוא הצורך לחוש משמעותי, חשוב, בעל ערך. לכן, ההודאה של אוחובסקי בצורך לנקום בי, היה בה משהו חינני. נדמה לי שזו היתה פיסת אמת שחשפה פיסת חולשה, או פיסת חולשה שחשפה פיסת אמת. בכל מקרה, אין כמו הצימוד "אמת" ו"חולשה" כדי להפעיל לב של אדם. אם כן, לבי פעל, וכעת אפסיק לרדוף את אוחובסקי ואחפש לי מושאים חדשים! תגידו, מה הסיפור של איתן פוקס?).

3. בכל מקרה, בשל העובדה שהדיון ב"דיבור חדיש" נותב לענייני אוחובסקי, מצאתי מחסה נפשי מסוים תחת הקורבנות החיננית שלי והצלחתי לדחוק מעלי את עניין התספורת. אלא שפרק 2 בסדרה "העיתונאים" לא איפשר לי פתח מילוט. במשך כחצי שעה צפיתי שוב ושוב במצב נפשי בעייתי: הכחשה. למעשה, לא בדיוק הכחשה, משום שהשכלתי להודות בפני עצמי שהמצב בעייתי, שלא לומר חמור, שלא לומר אנוש. כך שהמונח המדויק יותר יהיה: הזנחה. כלומר, מודעות לבעיה לצד חוסר רצון לטפל בה.חודש וחצי עברו, ובמהלכם הוקרן הפרק באופן חגיגי בסינמטק לעיני מאות אנשים, ועדיין הפעולה סירבה להצטרף להכרה. משהו בתוכי פשוט התנגד, לא רצה להסתפר. זה היה פחד, אני מניח. אצלי הוא הוסבר בשני אופנים, שקרי ואמיתי. השקרי גרס שצורת השיער המוזרה היא חלק אינטגרלי מצורת החשיבה האחרת שאני מייצג, ושאם אסתפר קצוץ, שלא לומר אעשה קרחת, אבטל בכך את הייצוג האסתטי של ההכרה הייחודית הפרטית שלי. נו, קשקוש.הפחד האמיתי היה כרוך בשאלה איך אראה בלי שיער. כלומר, איך אני נראה בלי הדבר הזה שמסיט את תשומת הלב מהדבר עצמו, מהפרצוף שלי, ממני. זה פחד די גדול, שתדעו לכם. כך שהייתי חייב להיות חולה באותו יום רביעי בצהריים, בשבוע שעבר, היום שבו שודר הפרק בטלוויזיה. כשאתה חולה, הבקרות מוחלשות, התודעה נדמית כסרח עודף, כי למי יש כוח לזיין עכשיו את המוח. ובשלב הזה, החולה והמותש, כשאני מהלך כווירדו מחוץ למספרה כלשהי בהדר יוסף, ראה אותי בחור צעיר עם מספריים. הוא שאל: "אתה מחכה להסתפר?". עניתי שכן.

*#