הטלוויזיה בתוך טלוויזיה בתוך טלוויזיה

כשצופים בטלוויזיה, רואים בה מישהו אחר צופה בטלוויזיה, או פרשנות לתוכניות טלוויזיה. אם אתה לא שם כדי לדבר על זה, אין לך קיום

איילה פנייבסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איילה פנייבסקי, עכבר העיר

במחילת הארנב בזמן האחרון, צפייה בטלוויזיה נוטה להרגיש כמו צניחה חופשית במחילת ארנב. לא רק כיוון שחלק מהתוכניות נמוכות כמו בור, כמו בגלל סנטימנט חדש, מתגבר, כאילו המסך הקטן הפך למבנה, לתהום, לתמונה בתוך תמונה, לפעלול הידוע הזה שהופך דבר שכולל בתוכו אותו־עצמו לאינסופי ומתעתע.

אבי ביטר במחילת הארנב  זה קורה כי בהרבה רגעים בזמן האחרון את מה שמעסיק את הטלוויזיה אפשר לסכם במילה אחת – טלוויזיה. יש מספיק סדרות שמוכיחות את זה ( ורעותיה), וגם אייטמים בתוכניות אירוח ובוקר, שממלאות את המסך בכל מי שהופיעו עליו לפניהן ואחריהן. אחרי אלה, יש גם הרגעים הקסומים שאנחנו חבים בעיקר לזכיינית קשת, שבהם הצפייה בטלוויזיה הופכת בעצמה מושא לצפייה בטלוויזיה. דוגמאות מייצגות: אבי ביטר צופה ב בשעה שאנחנו צופים ב, או אלירז וגואל צופים בעונה האחרונה של ומביעים את דעתם המשמעותית. לאחרונה הופיעו באזור גם תוכניות כמו שסגרה עונה בערוץ 2 ו"מה נסגר" שעושה את אותו הדבר בערוץ 10: רצף של קטעים טלוויזיוניים ששודרו כבר, משודרים שוב, בעריכה אחרת ועם מנחה שמהמהם.

כסף הוא תמיד התשובה הנימוק הכלכלי ברור. ליצור תוכנית שעשויה מקטעים שכבר נכתבו, הופקו, צולמו ושודרו זה הדבר הכי זול שאפשר לחשוב עליו. זה להדביק יפה את האריזה של הג'אנק שכבר אכלת, ולמכור לך אותה שוב. אבל ההסבר הכלכלי, נכון ככל שהוא תמיד נכון, הוא לא בהכרח ההסבר הכי מעניין, ובטח לא היחיד.

התקף חרדה  ד"ר נועם יורן, מרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, חושב שיש משהו אפולוגטי בגל הזה. "אומרים לנו שהטלוויזיה הולכת להיעלם בגלל האינטרנט וה־VOD", הוא אומר, "אני ממש לא קונה את הסיפורים האלה, אבל זה לא סתם שדווקא בשלב הזה אנחנו רואים התנפחות כזו של הטלוויזיוניות, של ה'להיות בטלוויזיה'. הדוגמה של 'היכל התהילה' מראה כמה העומק הזה הוא אינסופי – אתה אף פעם לא מצליח להיות מספיק בטלוויזיה. אתה בטלוויזיה, ועדיין צופה בטלוויזיה. העומק  הטלוויזיוני הולך וגדל".

דודו ארז, בקטע אירוני משהו בעובדה שמישהו מתווך בינינו ובין המדיום הכי נגיש - כלומר, זה שאינו מצריך תיווך או פרשנות וואט סו אוור - אמור היה להקים איזה חיץ בינינו לבין הטלוויזיה. לראות קטעים כפי שהם שודרו בתוכנית כזו או אחרת, דרך נקודת מבטו של אדם אחר (אבי ביטר, ) היא פרקטיקה שכמעט מחייבת מבט אירוני, מרוחק, אחר. אנחנו מגלים מחדש את הרגעים היפים של ערוצי הנישה ורואים אותם מחדש, גם אם לא ראינו אותם בעבר, והפעם בשתי שכבות – זו שהיא תוצר של המבט שלנו, וזו שהיא תוצר של המבט של רועי בר־נתן, לצורך העניין. אם הסיטואציות המשודרות נלעסות על ידי גורם שלישי ומגיעות אלינו גרוסות, כלומר, עם פרשנות אופציונלית בילט אין, היחס בינינו לבינן הופך בהכרח לפחות בלתי אמצעי. בדרך כלל, זה מבורך. מבט מורכב ומרוחק עשוי להיות צוהר לביקורת, למבט מפוכח, למחשבה עודפת. ברוב המקרים, זה לא מה שקורה. אבל לפעמים כן. "האח הגדול" מתארח ב"טלוויזיה במיטבה":

דודו ארז כרדי מייד יורן מאמין שהעוויתות של דודו ארז עושות את זה. "זו תוכנית אדירה ומדהימה בעיני", הוא אומר, "זו המקבילה העכשווית לרדי מייד בעולם האמנות: לקחת משהו יומיומי לחלוטין כמו טלוויזיה, ולהפוך אותו לנשגב. דודו ארז הוא גאון, הוא מצליח לזקק את העמדה של הבורג במערכת. הוא מצליח לעשות אמנות מזה. הוא עושה טלוויזיה, ועוסק בשאלה מהי טלוויזיה". ההצלחה הרפלקסיבית הזו היא כמובן טיפה בים של אוננות עצמית ריקה של המדיום. גם יורן מסכים שדודו ארז הוא מקרה קיצון מוצלח של סוגת הטלוויזיה־על־טלוויזיה: "כל השאר מתמצה בסתם שעתוק. אחרי הכל, זו מזבלה אחת גדולה. יש כיוון אמנותי של ללכת למזבלה ולעשות מזה אמנות, ויש כיוון של סתם ללכת למזבלה".

רוח הזמן אבל יש עוד עניין, מתגבר. חומרים טלוויזיוניים, מרכזיים כזניחים, הם לא עוד מזבלה. הם הופכים, לאט אבל בטוח, למזבלה האפשרית היחידה. ההשתלטות של השפה הטלוויזיונית על עולם הדימויים ומאגר המחשבות הקולקטיבי הפכה אותה למושא ההתייחסות האולטימטיבי, הבלעדי: הכל מתייחס לטלוויזיה, כי הכל קורה בטלוויזיה. ההגדרה של דבר שקורה היא העובדה שהוא מופיע בטלוויזיה. כשהוא נכנס למאגר הדברים שקרו, הטלוויזיה ממשיכה לשדר אותו עוד ועוד, שוב ושוב, כי הוא קרה, וכי יש נימוקים כלכליים, וכי מחילת הארנב נמשכת מטה מטה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ