אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחאה דה לה שמעטה: בין אלון עוזיאל לאייבי נתן

האם הסרטון שבו רוקד אלון עוזיאל בהלוויתו של סמי עופר הצדיק את פיטוריו? אולי לא. מצד שני, קשה לראות בו אקט אמיתי של התרסה נגד הממסד. איתמר הנדלמן סמית סוגר חשבון

תגובות

ב־28 בפברואר, 1966, עלה אייבי נתן על מטוסו הפרטי שלום 1 וטס למצרים במטרה להיפגש עם גאמל עבדל נאצר. הדלק לא הספיק עד קהיר, והוא נאלץ לבצע נחיתת אונס בפורט סעיד. נתן לא פגש את נאצר ונאלץ להסתפק בארוחת ערב אצל המושל המקומי. למחרת הוחזר לישראל. כשנחת, אלפים קידמו את פניו בשדה התעופה. אייבי נתן היה דמות מוכרת באותם ימים: גיבור מלחמת תש"ח בנעוריו שנעשה לפלייבוי תל אביבי בבחרותו, לסמל "החיים הטובים", מעין טמבל טוב לב עם הרבה קסם אישי שבמעשהו הלא מחושב, הרפלקסיבי, הפרימיטיבי, חסר הערך המוסף, הצליח לעורר לרגע תקווה כלל ישראלית. הנה, אפשר לפרוץ את גבולות "הארץ־הקטנה־המוקפת־אויבים". הטיסה של אייבי נתן למצרים היתה האבטיפוס של המחאה האידיוטית בישראל. מחאה תמימה כזו, נערית, שאין מאחוריה דוקטרינה מסודרת. מה כן? קצת רצון לשינוי והרבה תאוות פרסום. "אני אתבע לדין את כל מי שיאמר שהאיש הזה הוא סתם רודף פרסומת", כתב אז עיתונאי "מעריב" צבי אלגת. ברור שנתן רדף פרסומת; המעשה ההרואי והמטופש שלו הפך אותו לסלבריטי בינלאומי. מצד שני, אייבי נתן לגמרי האמין בשליחותו כאיש שיביא את השלום.  

אקט מחאה שהחברה והממסד תופסים כ"אידיוטי" במקרה הטוב או כ"חסר טעם" במקרה הרע, הוא על פי רוב מעשה חשוב. כמו הטיסה של אייבי נתן למצרים, ההופעה של להקת פינג פונג באירווזיון או פרסום הרומן הפורנוגרפי "פתוחה". האנשים מאחורי האקטים האלה גם בדרך כלל מאמינים במה שהם עושים. האקט המחאתי לכאורה של הבלוגר ומבקר המוזיקה אלון עוזיאל בלוויה של המיליארדר סמי עופר לא היה אקט מחאתי אידיוטי או כזה שנעשה "בטעם רע" (הטעם הרע של עוזיאל מתבטא בעיקר בבגדים). האקט של עוזיאל פשוט לא היה אקט מחאתי כלל ועיקר. עוזיאל לא דרש לחקור את החשדות לגבי עסקיה המפוקפקים של משפחת עופר עם איראן או את יחסי ההון־שלטון הישראליים ("סמי עופר היה ציוני בכל רמ"ח אבריו" וכל הג'אז הזה). אם עוזיאל תרם משהו למישהו בכל הסיפור הזה, הרי זה למשפחת עופר עצמה: הנה הוסט הזרקור התקשורתי מהעיסוק החשוב  בהאשמות כלפיה לעיסוק העקר והתפל בריקוד של אלון עוזיאל.

המעשה של עוזיאל - כמו כל ההוויה שלו - הוא מעשה של גיחי גיחי. כל הסיפור נופח הרבה מעבר לממדיו הטבעיים. אם עוזיאל עצמו לא היה מעלה את סרטון היוטיוב ואם לא היה כותב בבלוג שלו את המשפט (האהבלי): "...שמחנו, סך הכל זה כיף שאנשים כאלו מתים - אפילו שהם לא נעלמים אלא רק מתחלפים", איש לא היה שם לב לכל העניין. אבל עוזיאל נורא רצה שאנשים ישימו לב לאקט הילדותי שלו. הוא נורא רוצה, באופן כללי, שאנשים ישימו לב לשטויות שלו. אבל הוא לא באמת עשה כאן משהו חוץ מלנגן מוזיקה בבית שלו, ועד כמה שידוע לי, אין שום חוק שאוסר על זה (בינתיים).

ואז, התפרסמה הידיעה שבוואלה! החליטו לפטר את אלון עוזיאל. עוזיאל כתב לוואלה! ביקורות מוזיקת אינדי כפרילנסר. אין חיה כזו בעיתונות - פיטורים של פרילנסר. בטח לא בהודעה רשמית או במכתב רשמי (אם אכן היה כזה במקרה של עוזיאל). בדרך כלל, העורכים מפסיקים לעבוד איתך בלי לטרוח ליידע אותך על כך ותו לאו. חוזה העסקת פרילנסרים, אם קיים כזה, מצהיר תמיד שאין יחסי עובד־מעביד בין העיתונאי לגוף התקשורת (אם זיכרוני אינו מטעה אותי. בכל זאת, עברו כמה שנים טובות מאז שהייתי עיתונאי פרילנסר). אבל בוואלה! רצו שכו־לם ידעו שעוזיאל פוטר כי לוואלה! "יש גבולות".  

אז אם לא באמת היתה מחאה ולא באמת היו פיטורים, מה כן היה בפרשת עוזיאל־גייט? העמדת פנים, צביעות וכסילות. עוזיאל העמיד פני מורד בשעה שוואלה! לבשו מסכה סטייל "אם תרצו" או "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל". וואלה! התנהגו כגוף בריוני, פופוליסטי, שבא לספק את תאוות הנקם של ציבור מתלהם ועוזיאל היה טמבל.

הבהרה: מעבר ל"שלום־שלום" מהוסס או מחווה קלה עם הראש שהוראתה "היי", מעולם לא היה דבר ביני לבין אלון עוזיאל. לא מעוקצו ולא מדבשו. מעט הרשימות שלו שקראתי שיעממו אותי עד זרא בעברית הקלוקלת שלהן ובחוסר המעוף המחשבתי. כתיבה בוקית, גיחית־גיחית כזו, נטולת ליבידו והשראה. לפני כחודשיים עוזיאל פירסם ב"טיים אאוט" טור שכולו התקפה אישית נגדי; עוד נדבך בשורת האקטים והפרסומים האדיוטיים, הרפלקסיביים, המקושקשים וחסרי הערך המוסף שלו - ממש כמו הריקוד בלוויה של סמי עופר. למה? כי שבוע קודם לכן פירסמתי טור ביקורתי על ההיסטריה התקשורתית המגוחכת סביב הסו קולד היפסטרים בתל אביב. לא הזכרתי אותו ולו במילה, אלא רק ציינתי פעם אחת את שם הבלוג שלו כרפרנס לנקודה שרציתי להעביר. כנראה שלחצתי על כל הכפתורים הנכונים. אחרת אין שום דרך להסביר למה תקף אותי באופן אישי ומתלהם כל כך. אבל זה האדם וזה סגנונו, ולא מצאתי לנכון להגיב אז לדברים. בינינו, כולה מדובר באלון עוזיאל. לא גל אוחובסקי.

*#