אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כבר לא אנדרדוג חביב: איך הפכה glee לקיטש צפוי ודידקטי?

בעונה הראשונה של סדרת הלהיט היו ביצועים מקוריים לשירי רוק ופופ קלאסיים, ועלילות משנה מופרעות וחתרניות. העונה השניה הפכה לסדנת חינוך מביכה ואת ריאן מרפי היוצר, לצבוע וחסר סובלנות לביקורת. איך זה קרה?

תגובות

איך סדרה שהתחילה כשילוב שנון ומדויק של סדרות תיכון, מיוזיקל וקומדיה רומנטית הפכה תוך עונה אחת בלבד לקיטש סכריני צפוי ודידקטי? לריאן מרפי, היוצר של Glee הפתרונים. עם חבורה של שחקנים צעירים, מוכשרים ואנונימיים יחסית, Glee הצליחה להפוך ללהיט הגדול ביותר של רשת פוקס ב-2009. בעונה הראשונה, ששילבה ביצועים מקוריים לשירי רוק ופופ קלאסיים ועלילת משנה על רעיה נטולת מעצורים שמעמידה פנים שהיא בהריון ומתבגרת שהתעברה בעקבות רחצה בג'קוזי, נראה היה שמרפי הצליח לשלב בין המופרעות והשנינות של ניפ/טאק (סדרת הניתוחים הפלסטיים שהוא יצר) לעומק הרגשי של סדרות תיכון מיתולוגיות כמו "דגראסי" או "אלו הם חיי". אבל הציפייה לעונה שנייה של מערכות יחסים מופרכות על רקע בידור מוזיקלי מופק היטב התרסקה לנוכח החלטתו של מרפי להפוך את Glee לסדנת חינוך מביכה. למעשה, המסרים הדידקטיים נהיו בולטים כל כך עד שקשה שלא לתהות האם יש סעיף בחוזה של מרפי עם "פוקס" שמכריח אותו להגיד "תאהבו את עצמכם" כל 42 שניות.

מההתחלה אם העונה הראשונה של Glee הציגה דמויות נשיות בלתי שגרתיות כמו מאמנת קבוצת המעודדות המיזוגינית סו סילווסטר (ג'יין לינץ' המופלאה) וטרי שוסטר (ג'סלין גילסיג), פרודיה מוצלחת במיוחד על דמות הרעיה הטובה – בעונה השנייה גילינו שמתחת למעטה הציניות, סו היא אישה פגיעה שמזילה דמעה על אחותה החולה בתסמונת דאון, וטרי היא סתם בלונדינית מטומטמת ונטולת עכבות. וויל שוסטר (מת'יו מוריסון), שפרץ אל חיינו כשילוב המושלם בין מחנך אוהב אדם לנער מקהלה שחולם על ברודווי, הפך לדמות רגישה ואלטרואיסטית עד כדי גיחוך. נדמה שאפילו ישו לא היה מפנה את הלחי השנייה כל כך הרבה פעמים ברציפות.  התחיל חדשני. הטריילר לעונה הראשונה:צביעות טלוויזיונית במילים אחרות, במקום החיצים המורעלים שמרפי נעץ בתרבות האמריקאית בבניפ/טאק (ללא ספק אחת הסדרות המופרעות והקיצוניות שנראו בטלוויזיה האמריקאית, בעיקר בעונותיה האחרונות), קיבלנו מעין גרסה טלוויזיונית מנג'סת ללאכול, לאהוב, להתפלל, המעשייה הפסאודו-פמינסטית הקיטשית שמרפי ביים בכיכובה של ג'וליה רוברטס. כמו תמיד, מילות המפתח הן "להמציא את עצמך מחדש" - והשיטה היא "להיות נאמן לעצמך". הרי כולנו יודעים שכל נער שמציק להומואים הוא בעצם הומו בארון, ולכל אישה "חזקה" יש נקודת שבירה.

הבחירה של מרפי להתרחק מהצד האפל ביצירותיו (שמככב גם בסרטו הראשון והלא מספיק מוערך, "לרוץ עם מספריים" מ-2006) ולהפוך את Glee לכלי לתיקון עוולות העולם, היא צבועה במיוחד לנוכח ההתנהלות שלו בחודשים האחרונים. מי שמטיף לסובלנות ולקבלת השונה, התחרפן לגמרי כשאמנים מפורסמים העיזו לדחות את ההצעה לאפשר לכוכבי Glee לבצע את שיריהם בסדרה. כשסלאש מגאנז אנד רוזס סירב לבקשה ואמר שהסדרה "גרועה יותר מ'גריז', וגם 'גריז' די גרוע", מרפי השתולל והצהיר "מי שאומר דברים כאלו הקריירה שלו כבר גמורה. הוא אדם לא מחונך וטיפש למדי". כמובן שהדיאלוג החינני הזה עם סלאש מחוויר לעומת שערוריית קינגס אוף ליאון, במסגרתה מרפי ולהקת האינדי המוערכת החליפו מהלומות מילוליות והאשמות בהומופוביה בטוויטר ובבלוגספירה. למדונה כנראה, לא היתה התנגדות. סו סילבסטר עושה מדונה: בחילה במקום השראה אבל המדיניות התמוהה של "אפס סובלנות" לביקורת היא לא הסיבה היחידה להיגמל מ-Glee לפני שיהיה מאוחר מדי. למרבה הצער, העונה השנייה, שפרק הסיום שלה שודר ביום חמישי האחרון (yes drama), סיפקה יותר מדי רגעים שדרשו שקית הקאה. קשה להדחיק את סצנת הסיום של הפרק Never Been Kissed שבו הקדוש המעונה וויל מעניק נשיקה של חסד למאמנת הפוטבול הגברית והמלאה שנון ביסט (המגולמת על ידי דוט ג'ונס, ספורטאית ושחקנית שהופיעה גם ב"ניפ/טאק"). כן, צופים צעירים, היום למדנו  שנשים מכוערות יזכו לנשיקה רק אם גבר רגיש ומתחשב מספיק יעצום את עיניו ויעשה להן טובה חד פעמית. כל השאר, לעומת זאת, מוזמנים לחזור לשנן את מנטרת "הדרך לאהבה עצמית היא קבלה עצמית" תוך שהם מבצעים מעשי סדום בלהיטים של "פליטווד מק" או בשירי "מופע האימים של רוקי". ובזמן שעלילות המשנה מדרדרות לתהומות של המשולש הרומנטי הכי משמים על המסך (רייצ'ל-פין-קווין), הנטייה להפוך כל להיט פופ עכשווי לרצף מעיק של הרמוניות קוליות מיצתה את עצמה כבר בעונה הראשונה. למעט כמה ביצועים חביבים (כמו הגרסה האלקטרונית של "ברברה סטרייסנד" בתוך פלאש-מוב בקניון), רוב הקאברים היו צפויים ועוררו געגועים לביצועים המקוריים. בפרקים האחרונים של העונה, ובעיקר בפרק "שמועות", היה נדמה לרגע שמרפי מצליח לשחזר חלק מהקסם של העונה הראשונה. סו הקימה מחדש את עיתון בית הספר ולימדה את העיתונאים הצעירים ש"קודם כל חייבים לשכוח מעובדות" ו"אם שמעתם את זה – זה כנראה נכון", והפיצה שלל שמועות משעשעות במסדרונות. אבל כמו תמיד, רפלקס הטפת המוסר היה חייב לקלקל את החגיגה, ומרפי גילה לנו שסאם – עוד בלונדיני מושלם שנאבק "לקבל את עצמו כמו שהוא" - חי עם שני אחיו הקטנים בחדר עלוב במלון דרכים אחרי שאביו פוטר מעבודתו והבית נלקח מהם על רקע משבר המשכנתאות. אחרי שחברי הלהקה מתגייסים לטובתו וחצי מהדמויות מזילות דמעה, מסתבר שהדרך לפתור את בעיותיו היא עזרה הדדית. קלישאת ה"לאהוב את עצמך", גרסת Glee:

בניגוד מוחלט ל"ניפ/טאק" הנועזת – שחשפה את פרצופם המכוער (תרתי משמע) של האמריקאים רודפי התענוגות - העולם המתקתק של Glee מאמץ בלי ביקורת את עולם הערכים הקפיטליסטי. מצד אחד, כל אחד יכול להמציא את עצמו מחדש בכל רגע וללמוד לאהוב את עצמו (מישהו אמר "החלום האמריקאי"?); מצד שני, החברות והקהילה הן מעל הכל וחייבים לקבל את השונה. בכל מקרה שבו שני הערכים האלו סותרים זה את זה – הקהילה, או המקהלה, תמיד מנצחת (כמו למשל בהחלטה של קווין לאפשר לפין ולרייצ'ל לשיר דואט ביחד כדי לשפר את סיכויי הזכייה של המועדון). בדיוק כמו אמריקה, Glee מעלה את האינדיווידואליות לדרגת דת, ומייפה את ההשכלות השליליות של האידיאולוגיה הזו.  מאנדרדוג לקונגלומרט מבחינה זו ההחלטה של מרפי להשיק סדרה חדשה בשם The Glee Project – מעין וריאציה מתוחכמת של אמריקן איידול (או כוכב נולד) שבה 13 מתמודדים אנונימיים מנסים לקבל תפקיד קבוע בעונה השלישית של Glee – היא חלק מתהליך ההתמסחרות הבלתי נמנע של Glee. הבייבי של מרפי גדל מסדרה למכונת מזומנים אימתנית שכוללת סיבוב הופעות עם חברי הקאסט, שורה ארוכה של מוצרים נלווים ואפשרות לפתח מחזה לברודווי. נכון, קשה לקחת מ-Glee את מאבקה החשוב למען זכויות הקהילה הגאה, אבל בדרך קהל היעד שלה הצטמצם לילדים ובני נוער. סו סילווסטר אומנם אוהבת להגיד "אני אגדה. תכירו בזה, זה קרה", אבל אולי כדאי שריאן מרפי ירד קצת מהעץ של הפילוסוף הפדגוגי ויחזור לירות חיצים בתרבות הקפיטליסטית במקום לספור מוזמנים ולפזר סיסמאות על הצורך באהבה עצמית.      

*#