רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריאליטי צ'ק: למה איתמר הנדלמן סמית לא צופה בכדורגל וריאליטי?

איך קרה ש"לאהוב ריאליטי" ו"שיחות על ריאליטי" הפכו לבון טון תל אביבי? את איתמר הנדלמן סמית זה משעמם, ממש כמו כדורגל, ונמאס לו להסתיר את הציניות בנוגע לזה

תגובות

אני לא אוהד כדורגל.לא צופה בריאליטי.לא חבר ברשת חברתית (פייסבוק, פליקר, טוויטר).לא קורא טורי רכילות.לא משחק סנוקר.

אז איך בכל זאת אני מנצל את שעות הפנאי שלי? תאמינו או לא: קורא ספרים, רואה סרטים ב־DVD, מקשיב לתקליטים. מקשיב לאשתי מנגנת בצ'לו. שותה בירה עם חברים. לפעמים סתם יושב וחושב. מחשבות כמו: למה העולם הפוך? למה אנשים הרבה פחות מעניינים ממני אמורים לעניין אותי? (הישרדות, כוכב נולד, האח הגדול, "בקרוב אהבה", עם סגולה, שידורי הכנסת. אם למנות רק אחדים מהם). למה אנשים הרבה פחות מוכשרים ממני מאיישים עמדות מפתח בשדה המכונה "תרבות ישראלית"? למה היפות של היפה והחנון לא באמת יפות אבל החנון חנון? ואיך קרה ש"לאהוב ריאליטי" ו"שיחות על ריאליטי" הפכו לבון טון תל אביבי, תו תקן של קוליות משוחררת, הנפת אצבע משולשת מול ה"אליטיזם" ו"האנכרוניזם" של מי שלא צופים בריאליטי (כמחבר שורות אלה)?   

מדברים ריאליטי ישבתי לא מזמן לשולחן גדול במרפסת הקנטינה עם מיני חברים ומכרים שלי. כבכל ליל חמישי, היתה תכונה רבה בקנטינה. האנשים היו שיכורים. טוב הלב שלהם נעשה כמעט רפלקסיבי. מבושמים, לבם טוב עליהם ביין, יושבי השולחן גלשו לשיחת ריאליטי. דיברו שעות על "האח הגדול", "היפה והחנון" וכיוצא בזה, תוכניות שמעולם לא יצא לי ממש לצפות בהן. לא אנקוב בשמות הנוכחים אבל כולם אנשים שנחשבים, איך לנסח זאת בעדינות, "רציניים" בעיר: סופרים, משוררים, ציירים, עיתונאים, עורכי מגזינים. והם כולם מדברים ריאליטי. מה זה לדבר ריאליטי? זה לדבר בשפה של מדיחים ומודחים. שפה של שווים ושווים יותר. שפת קש. שפה של "אני הרוס/ה על ג'קי" ו/או "אני קרוע/ה על אלכס". ממש ככה. בלי שמץ ביקורתיות או אפילו איזה הדהוד של אירוניה (ואגב, הכל נעשה תוך שימוש חוזר ונשנה במילים שצריך לאסור את השימוש בהן כמו "פלצני"). 

איכשהו, במהלך מחשבתי שאינו לגמרי מובן לי (סמוך ובטוח שיימצאו למכביר הוגי דעות פוסט סטרוקטורליסטיים שיספקו לכל המהלך הזה שלל סיבות והצדקות, כאלה ואחרות) אימצה האליטה התל אביבית - והעולמית ככל הנראה - את תרבות הריאליטי לחיקה. "זה אחלה דבר... הריאליטי הזה. קוראים שם דברים מאוד... איך לומר... מעניינים... ברמה האנתרופולוגית, אתה יודע, בנאדם...", הם יאמרו לך בכובד ראש, אצבעם המורה מגרדת את צדי ראשם. קשקוש אחד גדול.

מדורת ההבלים ואין בדברים המובאים כאן משום התקפה על תוכניות הריאליטי למיניהן. גם זו תהיה פעולה נודניקית להחריד. היחס שלי לתוכניות הריאליטי זהה ליחסי לכדורגל: אני מבין למה ההמונים אוהבים את זה. אני מבין איזה מערך של רגשות זה מייצר בהקשרים הפסיכו־תרבותיים, השבטיים, הדתיים של בני האדם, אבל אותי, אישית, כל זה נורא משעמם. ברם, בהחלט יש בדברים המובאים כאן משום התקפה על אלה מבין חברי שהחליטו כנראה שאיף יו קאנט ביט דם, ג'וין דם.  נמאס לי לראות "חבר'ה טובים" בתל אביב שמשתפים פעולה עם חרושת הריאליטי. כבר יצאתי בעבר נגד כל אותם אנשים - שלא מעט מהם אני מעריך, בסך הכל - שהיו פעם אנשי קיצון, דמויות צבעוניות של האוונגרד והשוליים התל אביבים, ושעשו את הקרוס־אובר ליקום הערוץ שתיימי מבלי להניד עפעף. אנשים שגדלו לצדי בעיתונות ובספרות ובחיי הלילה והרוח של העיר הזו והעדיפו את סיר הבשר של הזכייניות הגדולות. היום, אין לי יותר ביקורת על אנשים מהסוג הזה. הם רוצים להתפרנס וזו זכותם. ואם הם לא מבינים מה בעייתי בכל העניין הזה, אז שיבושם להם. אבל למה אנשים אחרים מהאזורים שלי, אנשים שלא הלכו לעבוד בחרושת הריאליטי, למה דווקא הם מבזבזים פתאום כל כך הרבה זמן ומחשבה ומילים על ההבלים האלה? איך זה קרה? איפה טעינו?

בלילות מסוימים יצא שצפיתי בשידורים חוזרים של "your face or mine" (הפנים שלך או שלי, בתרגום חופשי), שעשועון טלוויזיה ששודר בערוץ e4 הבריטי בין ספטמבר 2002 למאי 2003. הנחו אותו הקומיקאי ג'ימי קאר והדוגמגישה ג'ון סרפונג. המבנה פשוט: באים זוג, גבר ואשה, ומתחרים באנשים אחרים (סלבס, חברים, קרובי משפחה, אורחים מהקהל ובינם לבין עצמם) מי יותר יפה. וזהו. שעשועון נושא פרס כספי, 24 דקות אורכו, שתמציתו מי יותר יפה. התוכנית הזו הדהימה אותי בתכלסיות שלה ובכנות שלה; כי מה בסך הכל אנשים רוצים היום מהטלוויזיה? הם רוצים סלבס, ריאליטי ותרבות הסגידה לגוף? אז הנה, ניתן להם את זה. כמו אגרוף לפרצוף. יוצרי "הפנים שלך או שלי" אפילו לא ניסו להסתיר את הציניות של כל העניין. וגם לי נמאס להסתיר. אני יפה?

*#