רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיתונאי זה לא רובוט: הזעם הקדוש של אלון עידן

כשהכעס רוצה להתפרק, כשהזעם רוצה לכלות עצמו על אובייקט - גם ההבנה שכל זה לא יעזור, לא מצליחה להרגיע. טור מלא יצרים

תגובות

יש אחת שכל הזמן אומרת: "מה, הם רוצים להרוג אותנו". אז אני אומר לה את כל הדברים האלה ששמאלנים אומרים, כולל האבחנה הקבועה "מדובר בקורבנות תוקפנית" והטיעון המוכר של הסיבה והמסובב (ידוע גם כ"את חמאס/חזבאללה אנחנו המצאנו").זעם קדוש העניין הוא אחר: בשלב מסוים, כמעט בכל ויכוח, הפיוז שלי קופץ. כלומר, ההנהון הכביכול מכיל (מכיל בעיקר התנשאות) לא מחזיק מעמד והופך לסוג של צעקות. צעקות תמיד מביכות אותי בדיעבד (מקור המבוכה: אני מדמה את הפרצוף שלי זועם ומרגיש שאני עדיין בנאדם. כלומר: עדיין איני קדוש כפי שהתעתדתי להיות). אבל זה רק בדיעבד. לא בדיעבד, כלומר בזמן אמת, יש צעקות, ויש פרצוף כועס, ויש חוסר סבלנות וכו' (בתוך המושג "וכו'" ניתן למצוא גם בהמיות, גסות רוח, אלימות, כיעור, מחיקה של האחר ואולי אפילו נתזי יריקות לא מכוונים). אבל מה שבעיקר יש זה זעם. והאינסטינקט מתעקש לכתוב עכשיו "זעם קדוש". מדוע "זעם קדוש": כי יש תחושה של קדושה בזעם שלי. כלומר, שהזעם שלי, מקורו בבארות אלוהיות ששוכנות בתוכי ושכעת אני נותן להן ביטוי. ממש כך: יש בי תחושה שהמילים שאני אומר הן האמת הבלתי ניתנת לערעור כפי שנמסרה לי מזה שאחראי על האמיתות הבלתי ניתנות לערעור (נדמה לי שאהוד ברק, בראיון שפורסם ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע, כינה אותה, את האמת הקדושה הזאת, "סרגל פנימי"). אם כן, בזמן אמת הוויכוח הפוליטי המשפחתי המסורתי מורכב בעיני משני צדדים: מאיש שמחזיק בתוכו את בארות הדעת (זה אני) ומאידיוט. ומאחר שהפער בלתי נסבל, הפיוז קופץ. למעשה, מדובר בקצר חשמלי, תולדה של הפרשי מתח עצומים, שהם למעשה הפרשי אינטלקט/תודעה/רגישות וכו'. אבל הזעם הזה, שמלווה אותי שנים ארוכות, לא נותן לי מנוח. וככל שנוקפות השנים, וככל שהתמונה שהרכבתי לעצמי דוהה ומתפוררת, אני חוזר אליו, לזעם הזה, ומנסה להבין האם מקורו אכן בהפרשים שביני לבין אותה אחת שתמיד אומרת "מה, הם רוצים להרוג אותנו".שיחה עם קיר ולאחרונה שמתי לב שמה שמטריד אותי בוויכוח הפוליטי המשפחתי המסורתי הוא שאני שומע משפטים מוכרים. כלומר, שמה שמטריד זה לא רק התוכן של הדברים (הם חארות, אנחנו צדיקים), אלא גם עובדת היותם שכפול של מנטרות. זאת אומרת, שהפיוז קופץ לא רק בשל הפרשי  האינטלקט/תודעה/רגישות וכו', אלא בגלל שאני מרגיש שמולי עומד כעת פלקט, פוסטר, טייפ ריקורדר, שפולט משפטי מפתח ששמע פה ושם בארץ ישראל (וכמובן שגם זה יכול להיות מוסבר כ"הפרשי אינטלקט/תודעה/רגישות וכו'").כעת אני מקשר את זה - על דרך האסוציאציה - לפיוז שקופץ לי כשאני נדרש לעשות פעולה ביורוקרטית דרך הטלפון ומענה אלקטרוני מקבל את פני. גם במקרה כזה אני מתחיל ב"הנהון המכיל" ולאחר כמה דקות, כשקול אנושי פוצה פיו סוף סוף, אני מסתער עליו בחמת זעם קדושה (תיקון קטן: ההסתערות לא נעשית מיד, אלא ממתינה כמה שניות מטעמים טקטיים, ולרוב מופיעה במלוא הדרה כשמכשול ביורוקרטי ראשון מופיע). ההסתערות הקדושה על הקול האנושי שמופיע אחרי המענה האוטומטי גרמה לי לחשוב: מדוע בעצם אני מוציא את העצבים על הבנאדם שכעת עונה לי? התשובה שנתתי לעצמי היא זאת: משום שאני כועס על כך שהתייחסו אלי באופן אוטומטי, כמו הייתי כל אחד, ואת הכעס אני מוציא על מי שנתפס בעיני כעת כאחראי על כך.ואולם, זו תשובה בעייתית, מאחר שאני יודע שהקול האנושי – בדרך כלל צעירה שמרוויחה 20 שקל לשעה – לא הוא זה שהחליט להעביר אותי את ייסורי המענה האוטומטי. היא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת ארוכה של התעמרות שמטרתה עשיית כסף גדול באמצעים טכנולוגיים קטנים.ובכן, הנה מקור התסכול: שהידיעה הזאת אינה עוזרת. שהכעס רוצה להתפרק, שהזעם רוצה לכלות עצמו על אובייקט, וששני אלה גוברים בקלות רבה על השכל הישר שמתעקש שזו אינה הכתובת.האדם והמכונה מסקנת ביניים: במקום שבו יש כעס/זעם, התודעה אינה אלא זבוב טורדני.אבל מה באשר למקור הכעס: מדוע אני כועס כשמתייחסים אלי באופן אוטומטי? על פניו, התשובה ברורה: כי אני אדם. ואדם הוא אינו מכונה, אינו אוטומט. ובכל זאת, השאלה עדיין תקפה: אם אני בטוח שאיני מכונה, שאיני אוטומט, מדוע הזעם כה עמוק, מדוע הכעס כה צורב, מדוע אני הופך כל כך תוקפני?אז לפעמים אני חושב: אולי התודעה הזאת שלי – שמדקלמת כל הזמן "אתה לא מכונה", "אתה לא אוטומט" – היא רק עטיפה סינתטית לתוכן שהוא כן מכונה, והוא כן אוטומט, ושמה שקורה באינטראקציה עם מענה קולי, זה מהלך תלת שלבי כזה: ראשית, הכרה עמוקה שאני מדבר עכשיו עם משהו כמוני (אם כי פרימיטיבי יותר); לאחר מכן מתבצע תיקון הכרתי ("לא, אני הרי אדם!") ולבסוף מלחמה על ה"הכרה מחדש" ("אז תנתקי אותי! עכשיו! אני גמרתי איתכם!").כלומר: על פניו, תוכן הצעקות על הבחורה שמרוויחה 20 שקל לשעה הוא זה: לא יכול להיות שאתם מתייחסים אלי כמו אל רובוט! לא יכול להיות שאתם מתייחסים אלי כמו אל מכונה! לא יכול להיות שאתם מתייחסים אלי כמו למערכת חשמלית מחווטת שמגיבה לחיים בצורה אוטומטית! ואילו מתחת לפני השטח, כל צעקה כזאת מכילה את ההיפוך שלה, כולל התדהמה שמונחת בצדה: יש מצב שאני כן רובוט?! שאני כן מכונה?! שיט, יכול להיות שאני בסך הכל מערכת חשמלית מחווטת שמגיבה לחיים בצורה אוטומטית?!וכך, בדרך שאינה מובנת במבט ראשון, אני נזכר שוב בהיא שכל הזמן אומרת: "מה, הם רוצים להרוג אותנו", ובזעם שנלווה לדיאלוג בינינו. ואחר כך שואל את עצמי: האם אתה מתרגז עליה כי גם אתה מרגיש כמו פלקט, כמו פוסטר, כמו טייפ ריקורדר, שפולט משפטי מפתח ששמע פה ושם בארץ ישראל? אני שואל את עצמי: תגיד, איפה אתה שמעת על ה"הקורבנות התוקפנית"? תגיד, האם "את חמאס/חזבאללה אנחנו המצאנו", אתה המצאת? בעיקר אני שואל את עצמי: תגיד, מי זה בעצם האיש שאומר לך עכשיו בתוך הראש ש"בזמן שאתה מתפלסף, מיליוני אנשים סובלים תחת כיבוש"?

*#