רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפקט מחוברות: הדוקומנטרי הישראלי נאלץ להסתפק בטלוויזיה

עם "מחוברות" ויוטיוב והציצים של אביעד קיסוס, הקולנוע הדוקומנטרי האמיתי משרטט לעצמו מחדש את גבולות הז’אנר. אם הדוקו הישראלי מצליח ברחבי העולם, למה הקהל המקומי לא קונה כרטיסים?

תגובות

היצירה הדוקומנטרית בארץ נמצאת במצב מעולה וגרוע במיוחד. זה לא איזה פרדוקס נחמד, כמו שזו בעיה אמיתית: מצד אחד, מסרטים מושקעים ועד תוכניות זבל, כולם רוצים להיות דוקו, או לפחות שתקראו להם ככה. הפריים טיים יורה עלינו יצירות תיעודיות, סמי־תיעודיות וחצי תיעודיות בתדירות מתגברת, בשעה שקולנוענים צעירים ואמביציוזים כובשים פסטיבלי דוקו נחשבים בעולם. מצד שני, רוב הדוקו שמשודר בערוצים המוניים הוא יצירה תיעודית בערך כמו שהוא מחזמר, החל בתחקירי האקמול של דנה וייס וכלה בדוקו הציצים של אביעד קיסוס; והסרטים המעולים שישראלים יוצרים כאן מוקרנים במקרה הטוב באולמות ריקים, ובמקרה הפחות טוב לא מוקרנים בכלל. "בסך הכל אנחנו בחזית הקולנוע הדוקומנטרי העולמי", אומר אוהד לנדסמן, מרצה לקולנוע בבצלאל ובאוניברסיטת תל אביב ודוקטורנט באוניברסיטת NYU, "בפסטיבלים הכי טובים בעולם, כמו הוט־דוקס, סרטים ישראליים מצליחים כל שנה. דוקו־אנימציה, למשל, הופכת להיות הנושא הכי לוהט בקולנוע התיעודי, ויש הסכמה על כך שארי פולמן יצר את האנימציה הדוקומנטרית הראשונה בעולם באורך מלא". למרות הנטייה המקומית לנכס לעצמנו כל הצלחה שיש בה רמז ישראלי, כשהיצוא המדובר הוא איברים נבחרים ממורן אטיאס, נטלי פורטמן או בר רפאלי, ההצלחה הכבירה של יוצרי דוקו ישראלים בעולם לא מעוררת עניין דומה. ברור שאף אחד לא יכול להתחרות בטוסיקים מתוחים בבגד גוף, ועדיין, ההתעלמות הישראלית הכמעט גורפת מהגאווה הפוטנציאלית מעט תמוהה. "אין לנו כאן את ההרגל של דוקו שמוקרן סולד אאוט בתיאטראות", מנסה להסביר לנדסמן, "סרטים תיעודיים בארץ, לא משנה כמה יש להם פוטנציאל להיות בלוקבסטרים, נקברים מהר מאוד בכמה הקרנות בסינמטק ובאיזה שידור בטלוויזיה. הקולנוע הדוקומנטרי תמיד היה שבוי בנישה שולית של הקרנות אלטרנטיביות, עד שבשנות ה־2000 הוא קיבל תנופה בעקבות ‘9/11’ של מייקל מור. בישראל הקהל עוד לא השתחרר מהרעיון שקולנוע דוקומנטרי הוא לא מספיק חשוב כדי שנלך לראות אותו בקולנוע". מיכל אביעד, במאית ומרצה, שסרטה “לא רואים עלייך” יעלה בקרוב בבתי הקולנוע, טוענת שזה לא רק עניין של היעדר מסורת: “בכל הארצות שנותנות יותר מקום לקולנוע ולטלוויזיה מסחריים ופחות מקום לקולנוע ולטלוויזיה ציבוריים, הקהל לדוקו קטן, וזה מה שקורה בישראל”, היא אומרת, “הרי אם ערוץ 1 היה משדר סרט דוקומנטרי בכל חודש זה נותן דחיפה לעוד 54 סרטי דוקו בשנה. ולמה לא כל שבוע?”.גם בעולם לא אוהבים דוקו. "לא רואים עלייך" של מיכל אביעד (צילום יח"צ)

אל תרגש, תתעד אחת ההצלחות הקופתיות הנדירות של קולנוע דוקומנטרי משובח ומקומי בזמן האחרון היתה “I Shot My Love”, סרטו של תומר היימן, במאי דוקומנטרי מוערך ומרצה בבצלאל. כוכב הסרט היה הורס לפחות כמו נטלי פורטמן, אבל היימן טוען שלהצלחה היו עוד סיבות, פחות שטחיות, גם אם לא פחות פרוזאיות. “אני לא יכול לשחק אותה מסכן. כמעט 15 אלף איש ראו את הסרט בקולנוע לאורך שנה”, הוא אומר, “זה לא מעט, אבל זה לא קרה לבד: השקענו ביציאה של הסרט אסטרטגיה ויצירתיות לפחות כמו שהשקענו בסרט. גייסתי אשת יחסי ציבור, בנינו אתר, הצפנו את תל אביב במדבקות של הסרט, הלכנו לבתי זקנים לתלות פוסטרים. אני עדיין מאמין שאם סרט הוא טוב, מה שיוצר באזז סביבו זה הדיבור מפה לאוזן. אבל יש עוד עבודה לעשות. הבעיה בישראל היא שהיוצרים מגיעים לסוף תהליך היצירה עם הלשון בחוץ, בגלל המאבק הסיזיפי כל הדרך, ואז למי יש כוח להביא קהל”. כמי שמצוי בלב סערה של הגדרות, טשטושים, פריצות דרך ומחשבה מחדש, הדוקו הישראלי נאלץ להתמודד עם איומים אחרים מלבד הקהל הנעדר. סדרות כמו “מחוברות/ים” מכרסמות את גבולות הז’אנר מצד אחד, הריאליטי מצד שני, היוטיוב בתווך. “אפשר עם מצלמה לעשות הכל”, אומרת אביעד, “אבל זה לא אומר שהכל דוקו. הדוקו תמיד מציב מאחוריו מחבר שיש לו עמדות סובייקטיביות, שדרכן אנחנו צופים בסרט, וברור שריאליטי הוא לא ניסיון להעביר השקפת עולם, אלא לרגש ככל הניתן”. ההשלכות על הצופים מדוברות וניכרות. “אני מסתובב הרבה בבתי ספר, ורואה את השחיקה וההידרדרות של דור צעיר שכבר לא יכול לראות דוקו רגיל”, מעיד היימן, “אני חוזר לאותם מקומות לאורך השנים ורואה איך בני נוער שראו כל כך הרבה ג’אנק לא מצליחים להתמודד עם וואן שוטים ארוכים. מצד שני, אני אומר לך שמאותה סיבה בדיוק אנשים גם יישבו לראות דווקא את זה. כי זה כל כך שונה, ונדיר להיתקל בתוצר תרבותי שנותן כבוד לצופה”.בני נוער לא מצליחים להתמודד עם וואן שוטים. סרטו של תומר היימן:אובדן היכולת לדבר על היצירה הדוקומנטרית כעל תחום מוצק ומוגדר היטב נובע מסיבות רגולטיביות וטכניות בסך הכל, אבל מעורר זעם בקרב היוצרים כשתקציבים של זכייניות טלוויזיה מושקעים בסדרות תיעודיות כמו “סופר נני”, במקום בשתיקת הארכיון הבא. החוקרים מתרגשים פחות. “אני פחות מוטרד מההגדרות”, מודה לנדסמן, “ברור שסרט משפחה שאנחנו מצלמים באייפון הוא לא סרט דוקומנטרי, כי אין לו תזה ואין לו ארגומנט. אבל בסך הכל, הגדרה היא טובה כשהגבולות שלה מטושטשים”. “מה שמשנה זה לא איך קוראים לזה, אלא מה הציבור צורך”, מסכימה אביעד, “ההגדרה משנה רק כשהזכיינים וכל החבר’ה מנסים לקבל הקלות, כשאנחנו נותנים להם את השמים שלנו ומבקשים בחזרה תרבות”.

עובדים זרים 3D בפסטיבל דוקאביב שייפתח השבוע יוקדש חלק מיוחד לדיון בדוקו של המחר. יוקרנו שם “אקזיט דרך החנות”, הפרויקט החדש של אמן הגרפיטי בנקסי, ו”החיים ביום אחד”, הפרויקט המשותף של רידלי סקוט, קווין מקדונלד ויוטיוב. ייעדרו: שני הלהיטים הבאים בשמי הדוקו העולמי – דוקו בתלת ממד ודוקו אינטראקטיבי. “הקולנוע האינטראקטיבי הוא יחסית בחיתוליו, אבל יש בו אלמנטים שמאוד מחקים את יוטיוב”, מספר לנדסמן, “כבר אין לנו כוח לראות סרט תיעודי של שעה וחצי, אז הבמאי שובר אותו לקטעי יוטיוב של ארבע-חמש דקות, ואנחנו בוחרים אותם, מרכיבים אותם, ובחלק מהמקרים עורכים אותם”. תשובה אפשרית אחרת של העולם התיעודי לקהל שכבר התייאש ממנו מגיעה בשלושה ממדים. סרטי הדוקו 3D החדשים של וים ונדרס וורנר הרצוג מעוררים באזז היסטרי, דווקא בגלל השמות הגדולים, המוערכים והרציניים שעומדים מאחורי הבחירה הטכנולוגית שעד כה שירתה, להבדיל, את הצוות של “ג’קאס”.עוד רגע בתלת מימד. "החיים ביום אחד" - סרט הפתיחה של דוקאביב:“אפשר לתקוף את זה כגימיק, ובקולנוע העלילתי זה גם נכון – מכניסים תלת ממד בעיקר כדי להעלות את המחירים בקופות”, אומר לנדסמן, “אבל בקולנוע התיעודי זה לא סתם גימיק. הקולנוע התיעודי עוסק כבר שנים בהארכה של העיניים, בניסיון לראות טוב יותר בעזרת המצלמה, בהתקרבות לסובייקט. תלת ממד הוא בדיוק זה, ולכן השילוב הזה מושלם”. אם האולמות הריקים בקולנוע הם באמת תוצאה של סף ריגוש גבוה, יכול להיות שמה שאנחנו צריכים זה את ניצולי השואה, את המחסומים ואת ילדי העובדים הזרים שלנו בתלת ממד. נשמע מדאיג, אבל  אם "שתיקת הארכיון" ו"המדריך למהפכה" לא מצליחים למכור כאן כרטיסים, אולי מגיע לנו.

*#