רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכנסת זה לא הבית הלבן: הפוליטיקה בטלוויזיה הישראלית

הפוליטיקאים הישראלים מסרבים לצחוק על עצמם בפריים טיים ובארצות הברית אובמה רוקד סטפס עם אלן דג'נרס. לאמריקאים יש את ה"הבית הלבן", "24" ו"ספין סיטי", ולנו יש את פולישוק. למה בסדרות הישראליות כמעט ואין פוליטיקה?

תגובות

תגידו על ארץ נהדרת מה שתגידו, סאטירית או לא, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה (בעצם, שניים – גם את המקום הראשון ברייטינג): את חיקויי הפוליטיקאים. גם כשהמערכונים אינם צולפים בנבחרי העם, אלא רק מריצים דאחקות על חשבונם, הרי שמקומם של האחרונים לעולם אינו נפקד. מערכון הפתיחה יכלול לרוב פוליטיקאי (עדיפות לביבי), הפאנל יארח פוליטיקאים, וגם מהמבזק נבחרינו אינם נעדרים.שהרי אם נרצה בכך ואם לא, הפוליטיקאים הם גיבורי יומנו. הרי כאן זה ישראל, לא שווייץ. אנחנו מכורים לעיתונים, מקבלים מבזק חדשות רדיופוני מדי חצי שעה ושומרים על מעמדן של מהדורות החדשות כמדורות שבט. והמציאות, מנגד, מבטיחה די והותר עניינים פוליטיים על סדר היום. אם כך, איך יתכן שמחוץ למגזינים החדשותיים ולתוכניות הסאטירה, הפוליטיקה כמעט מודרת מהמסך הישראלי?כאן זה לא אמריקה בארה"ב פוליטיקה טלוויזיונית היא סחורה חמה שלא משעממת איש. אובמה הוא הרי כוכב-על טלוויזיוני, שסלל את דרכו לבית הלבן על בסיס כריזמה סוחפת ובאמצעות המדיה: הטלוויזיה והאינטרנט. מספיק לראות שני סרטונים בזה אחר זה – בראשון אובמה מכריז על חיסול בן לאדן, בשני ביבי מגיב לחיסול כמעט כמו שמריאנו היה מגיב לחיסול בדמותו – כדי להבין עד כמה אנחנו רחוקים מאמריקה.אובמה כבר התארח כמעט בכל תוכנית אפשרית: דייויד לטרמן, ג'יי לנו,קונאן אובראיין, ג'ון סטיוארט, סטיבן קולבר. אפילו אצל אלן דג'נרס הוא ביקר. ואין מדובר רק בתקופה שקדמה לנשיאותו. כן, גם בכובעו כאיש העסוק ביותר בעולם הוא מוצא זמן לקפוץ מדי פעם לאולפנים, לשגר חיוך צחור שיניים ושנינויות כתובות היטב לאומה.באמריקה, הנשיא רוקד סטפס בטלוויזיה. אובמה אצל אלן דג'נרס:אבל אובמה לא לבד. פוליטיקאים אמריקאים נוהגים להתארח בתוכניות אירוח ובידור דרך קבע. דונלד טראמפ הפגין לאחרונה חוסר ספורטיביות לא אופייני כשביטל את הופעתו אצל לטרמן, לאחר שהאחרון כינה אותו "גזען". מרבית הפוליטיקאים האמריקאים לא יוותרו על שום הופעה, בטח לא כשמדובר בתוכנית פופולארית. הם מבינים היטב את חשיבותה של הזירה הטלוויזיונית לצרכיהם הפוליטיים.אפשר להסביר זאת בכך שבתרבות האמריקאית הקשר בין פוליטיקה לטלוויזיה מושרש הרבה יותר מאשר אצלנו, והפוליטיקה (כמו כמעט כל אספקט בחיים האמריקאיים) נגועה בנופך מסוים של בידור, של שואו ושל מסחריות. לא בטוח שהדבר עומד לזכות האמריקאים. העימות המכונן בין המועמדים לנשיאות ריצ'ארד ניקסון וג'ון קנדי הסתיים כאשר צופי הטלוויזיה מתרשמים כי קנדי גבר על ניקסון המיוזע, בעוד מאזיני הרדיו סבורים כי ניקסון הכה את יריבו הצעיר שוק על ירך. מי שהוכה כאן היה התוכן על ידי העטיפה. לימים חלחלה התופעה גם אלינו, ואין לה שגריר מוצלח ויציג מביבי וקיט האיפור שלו.קצת הומור עצמי לאמריקה ולישראל תרבויות פוליטיות שונות בתכלית, וההשוואה ביניהן בעייתית. ובכל זאת, מעניין לבחון את ההבדל בין ההופעות הטלוויזיוניות (מחוץ לעולם החדשות) של פוליטיקאים בשתי המדינות. אין דומה הופעה של פוליטיקאי אמריקאי בתוכנית אירוח – מחויך ונכון לקבל על עצמו את בדיחות המנחה – להופעתו חסרת הנינוחות של פוליטיקאי ישראלי בתוכנית מקבילה. לציפיותיו המוקדמות של הצופה הישראלי יש חלק מרכזי בכך; אנחנו לא מצפים מהפוליטיקאים המאוסים עלינו לבזבז את זמנם (שהוא זמננו, וכספנו) בשעשועים. בעינינו, הפוליטיקאים ממילא לא עושים יותר מדי, עסוקים בברברת פרלמנטרית ויוצאים לפגרה מדי שלושה חודשים. אני לא משלם להם כדי שיצחיקו אותי. אני משלם להם כדי שיורידו את מחירי הדלק.אוקיי, אז נניח שויתרנו על תוכנית האירוח. מה באשר לעשייה דרמטית? לסדרות דרמה, מתח, ולכל הפחות קומדיות? מדוע הפוליטיקה הישראלית, שכל יום בה הוא דרמה עמוסת מעללים ואינטריגות, לא זוכה לייצוג דרמטי הולם?לאמריקאים יש את הבית הלבן, שחוגגת בגאון את מוסד הנשיאות. "Commander in Chief" הציעה את ג'ינה דייויס כנשיאה הראשונה. פטי דיוק, אגב, גילמה את הנשיאה הראשונה כבר ב-1985, בסיטקום "Hail to the Chief". הסדרה 24 הגיעה אל הפוליטיקה דווקא מזווית המתח והאקשן, כשהיא מטפלת בדרכה האינטנסיבית בסכנת ההתנקשות הפוליטית (נראטיב חוזר בתרבות האמריקאית). "ספין סיטי" התמקדה בפוליטיקה המוניציפאלית. בשנות השבעים כיכב האל הולברוק ב"הסנאטור", ובסוף שנות השמונים יצר רוברט אלטמן את המוקומנטרי "טאנר 88", שליווה מתמודד פיקטיבי לנשיאות ארה"ב.ג'ינה דייויס מתמנה לנשיאת ארה"ב. "גבירתי הנשיא":ולנו יש את פולישוק הבריטים לא מפגרים מאחור. "The Thick of it" – ההשראה ל"פולישוק" שלנו – הציעה אף היא שר חברתי עם כוונות טובות שעומד במרכז קלחת פוליטית רוויית תככים. הוריה הרוחניים היו כמובן "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה" הקלאסיות. בצד הרציני יותר נמצאות דרמות מתח כמו "בית הקלפים" ו"State of Play".ולנו יש פולישוק. פולישוק, פולישוק, פולישוק. וחוץ מזה - נאדה. "הילדים של ראש הממשלה" של נועה רוטמן ושחר מגן צפויה להצטרף ל"פולישוק" בעתיד. ערוץ 10 לפחות מוכיח שידו על הדופק, ועובד על סדרה קומית אודות פוליטיקאים בבית הסוהר. בני דמותם של פוליטיקאים בשר ודם הגיחו בעבר בסרטי הטלוויזיה של מוטי לרנר, כמו "קו 300" ו"שתיקת הצופרים". ומה חוץ מזה? "בוקר טוב ינוחמיה"?הדעת נותנת שבמדינה בה פוליטיקאים הם מושא ללעג מחד, ואנשים שנוגעים בעניינים הקריטיים ביותר וגם היומיומיים ביותר בחיי האומה מאידך, היתה היצירה התרבותית מגיבה לפוליטיקה משגשגת. כדי להבין מדוע זה לא כך, אולי צריך לחזור לפסקה הראשונה. בניגוד לאמריקאי הממוצע, שפוליטיקה מעניינת אותו הרבה פחות מפוטבול או מאופרה (ווינפרי, כן?), הישראלי כמעט ולא יכול לברוח מהפוליטיקה גם אם יתאמץ. גם מי שמעדיף תוכניות ריאליטי ובישול על פני לונדון וקירשנבאום, עוקב אחר ההתפתחויות בעולם הערבי, מתעניין במשפט אולמרט ובתיק ליברמן, וחרד לגורל גלעד שליט. ההאבסה המתמדת של פוליטיקה בתקשורת אינה מותירה מקום לדרמה. ואם טלוויזיה אמורה להציע לצופה מקלט אסקפיסטי בסוף יום עם תאונות דרכים, אונס קטינים ומעילת כספים, אין פלא שהיא בוחרת בכיוונים אחרים, ודוחקת פוליטיקאי אפרורי בחליפה בפני בלונדינית תוססת בביקיני. למה לי פוליטיקה עכשיו?

*#