אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהגשש החיוור ועד מה קשור: המערכונים של הטלוויזיה הישראלית

הם לועגים לפוליטיקה, לחברה ולביטחון, מרעננים את אוצר המלים הלאומי והם ההומור הישראלי היחיד שמצליח לשרוד יותר מעונה אחת. הצצה לתוכנית החדשה וגם, נסיון להבין את המערכונים בטלוויזיה שלנו

תגובות

התחרות בינינו לבין אלה שמהם אנחנו שואבים השראה – מדינות כמו ארה"ב ובריטניה - אף פעם לא הייתה הוגנת. להם יש את סטרדיי לייט לייב, סיינפלד, הממלכה הקטנה, ו"המלון של פולטי", לנו יש את החיים זה לא הכל הבלתי נגמרת, מירי הפקחית מאחד העם 1 וחיקויים של שני כהן. הן שולטות בז'אנר הקומי בטלוויזיה ובקולנוע עם תקציבי הענק שלהן, הכישרונות המופלאים והקהל שפתוח לקבל כמעט את כל מה שינחיתו עליו, לנו יש את ביבי, ששולט בחברות התעופה ופרודיות על קדאפי. הן – מעצמות קומיות חסרות מעצורים, ממציאות הכל מהכל. אנחנו – נקודה לבנטינית זערורית במזרח התיכון. להן יש את ריקי ג'רוויס, טינה פיי ו-וויל פארל. לנו יש בעיקר את מוני מושונוב וטל פרידמן.אבל אם נניח את רגשות הנחיתות בצד, אפשר להביט לרגע מבעד לבועת הרחמים העצמיים, ולזהות שגם לנו היו נקודות ציון משמעותיות בזירה הקומית מאז שהטלוויזיה הגיעה לארץ הקודש. הסיטקומים שלנו אולי לא מוצלחים במיוחד, אבל לפחות במערכונים יש לנו מושג מה אנחנו עושים. שלישיית מה קשור?, שתוכנית המערכונים החדשה שלה, "עם סגולה", תעלה בשבת בערוץ 2, הפכה בשנים האחרונות לאבן יסוד בבניין הרעוע המכונה "ז'אנר הקומדיה הישראלי". אמרו עליהם שההומור שלהם עממי, נמוך וצפוי, אבל לאט ובשיטתיות הם טיפסו אל הצמרת, מוכיחים שיותר משלושה חברים מופרעים מרמלה – הם גם שחקנים מוכשרים, כותבים קומיים שנונים ובעיקר רוצים לעשות את מה שאפשר עם מעט הפוטנציאל שיש לישראל לתת להם ולהפוך אותו למצחיק. זה מה שהצחיק אותנו אז. "מה קשור?" מתוך "הישראלים":

אלה היו ימים של רדיו ומלחמות. מעטים באמת מצאו זמן לצפות בטלוויזיה, אם הייתה להם כזו בבית. מעטים עוד יותר נתקלו במשהו ראוי לצפייה שאינו סרט ערבי או משדר חדשות מקוטע. ובכל זאת, באמצע שנות ה-60 ולמשך 30 שנה, שלישיית הגשש החיוור, שהמערכונים שלה פלשו לרדיו ומאוחר יותר למסך הקטן – הייתה מדורת השבט של העם. שם נולדו ביטויים כמו "הצ'ופצ'יק של הקומקום". שם לעגו למצב הפוליטי, למלחמות ולגולדה מאיר, שם פרקו מיטב היוצרים – יוסי בנאי, ירון לונדון, אפרים קישון ושייקה אופיר – את זעמם. לא סתם מכנים אותם עד היום, נכס צאן ברזל של התרבות העברית. הם היו אלה שסללו את הדרך לכל מי שבא בעקבותיהם.והם בהחלט באו: ב-74' הפציעה על המסך תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש" – טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, ספי ריבלין ורבים אחרים וטובים במערכונים שהיוו אמירות נוקבות על המצב הפוליטי, החברתי והמדיני של אותם ימים. ב-78' עלתה בטלוויזיה החינוכית תוכנית קטנה ועלומה בשם "זהו זה". מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ הנחו מגזין נוער עם קטעי מערכונים ששימשו כמעבר. עם השנים, היא צמחה למפלצת רייטינג (בכל זאת, היה אז רק ערוץ 1) ובימי מלחמת המפרץ, עשור ואבי קושניר אחד מאוחר יותר, דמויות כמו הבבא בובה ושלושת  הזקנות הפולניות הפכו לפולחן. תמיד נזכור להם: את "הלו? זה רדיו?" ודבל'ה גליקמן. הסאטירה הראשונה. "מתוך ניקוי ראש": שנות ה-80: מוצ"ש ההומור של שנות ה-80 לא היה שוס גדול, בטח לא במדינה שמנסה לקלף מעצמה את החותלות וכשערוץ 2 עדיין היה ניסוי משונה. ובכל זאת, תוכנית המערכונים "מוצ"ש" ששודרה בערוץ 1 בהנחייתו של אבי אתגר, הייתה הראשונה להבין שמערכונים לא מוכרחים להיות סאטיריים ובעלי משמעות פוליטית ולפעמים מספיק להידבק לסטיגמות עדתיות. התוכנית קיבלה לא מעט ביקורות על הומור הסלפסטיק הנמוך שהתהדרה בו לעיתים, עם זאת, העשור ההוא סיפק לא מעט נושאים לצחוק עליהם בהמשך והתוכנית תרמה לנו את אלי יצפאן.

תמיד נזכור להם: את הניסיון לחקות את צמד הקשישים של "החבובות".  שנות ה-90: דור חדש של קומיקאים ענקי הקומדיות והמערכונים פינו בעשור הזה מעט מקום לטובת דור של כישרונות חדשים וסוגים רעננים של הומור: "החמישייה הקאמרית" (1993), שהציגה לעולם את קרן מור, מנשה נוי, דב נבון, שי אביבי ורמי הויברגר, התלבשה על תקן הקומיק ריליף לקהל השמאלנים האליטיסטים, עם הומור מסוג שטרם נראה בארץ: אלגנטי, מתוחכם, שחור ולא תמיד נהיר. "הקומדי סטור" (1994) מילאה את משבצת ההומור הדבילי וגם חנכה את צביקה הדר – היחיד ששרד מאז – עם שלל דמויות מטופשות (יש לי, יש לי, ז'וז'ו חלסטרה) ומערכונים ששיעשעו בעיקר את בני ה-15 ומטה, אבל הפכו לשלאגר היסטרי שזכור עד היום. "פלטפוס" (1994) פנתה לקהל הצעיר, הסטודנטיאלי וזה שכבר הצליח להניח את ידיו על סמים קלים. עם עידן אלתרמן, אבי גרייניק,ירדן בר כוכבא ואחרים שעמדו על הבמה, בהתחלה במקלט ואז במועדון עם תפאורה קצת יותר ראויה ועשו את הכי טוב שיכלו עם המעט שהיה להם. בלעדיהם, לא היה לנו נווה חמציצים.תמיד נזכור להם: את "מה אתה, דפווווק?"דמויות של דבילים שהצחיקו את כולם. גרייניק ואלתרמן ב"פלטפוס":שנות ה-2000: מותה של הסאטירה, תחייתן של הפקות היוקרה רק בתחילת המילניום החדש למדו בישראל שטלוויזיה היא משהו שצריך להיעשות עם כסף. גילו פה את המושג "פאנלים" ותוכניות כמו "ארץ נהדרת" (2003) מצאו את השילוב המנצח בין ארסנל טאלנטים, סאטירה ומערכונים, לצד הצורך המשווע של הקהל במשהו שהוא לא תוכנית ריאליטי. לובה ושאר החברים המוטרפים שלה, שמתחלפים מדי עונה, נכנסו לחיינו. המערכונים שלנו קפצו מדרגה בעשור הזה, עם סדרות שמוקדשות לנושאים ז'אנרים כמו זוגיות ומשפחה (כי פתאום עכשיו אפשר גם למכור פורמטים לחו"ל) ולא בהכרח למפה הפוליטית. באמצע העשור הקודם, גל של תוכניות מערכונים שטף את המסך: "קצרים" (2004) הצליחה לשרוד חמש שנים על המסך עם קונספט פשוט של מערכונים קצרים בני דקות ספורות. הצטרפו אליה גם סדרות כמו "לא לפני הילדים" ו"גומרות הולכות". "מקום לדאגה" של ערוץ 10 ניסתה להשחיל קצת הומור שחור לכל העסק, אבל מעטים בלבד זיהו את הגאונות שלה. "הישראלים" (2007) של שלישיית מה קשור הצליחה לקחת את המיטב מכל אבותיה הקדמונים – הישראלי הנפוץ והמכוער, שלושה טאלנטים כישרוניים והפקה גרנדיוזית – ולהפוך אותו למשהו שתלוי על הקו הדק שבין בדיחות קרש למשהו לדבר עליו במשרד. תמיד נזכור להם: את לובה, "פנק אותה" ואורנה בנאי.

*#