רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לקראת מחוברות 2: כמו לצפות בהתאבדות קבוצתית, אבל בכיף

העונה השלישית של החרקירי הרגשי הזה, מוגשת לנו אחרי שכל השברים נשברו וכל הדמעות נבכו במחוברות ובמחוברים. מחוברות 2 מביאות לנו מורכבות שטרם ראינו ואנחנו לא יודעים אם נוכל להזדהות איתה, אבל היא מבטיחה התמכרות

תגובות

הסדרה הישראלית הכי מוצדקת שנמכרה לאמריקאים בשנים האחרונות חוזרת בעונה שלישית. מחוברות 2 היא לכאורה פרק ההמשך למחוברות המקורית, אבל הרבה יותר מזה היא המשך ישיר של מחוברים. שיר הפתיחה הזהה מבהיר את העניין, כמו גם עיצוב התפאורה שלו, ובעיקר הציפיות מהעונה. "חמש נשים בדרך לסערה הגדולה בחייהן" – זה לא היה יכול להיות הפרומו לעונה הראשונה של "מחוברות", לא לפני "מחוברים" וסערת הספקטורים. הרקע המאיים על שלטי החוצות היה נראה גרוטסקי כשכל מה שידענו היה שחמש נשים לוקחות מצלמה ליד ומחכות לראות מה יקרה. בעונה הנוכחית כבר אי אפשר לטעון שהמשחק באש הוא תוצר לוואי של ניסיון אמנותי כלשהו. כאן ברור שהמשחק באש הוא הפורמט.

מיקה קרני וננה שרייר באו להישרף. אחרי צפייה בשישה פרקים מתוך העונה הזאת, אין לי מושג איך הן ייצאו ממנה. ברור שהן יסערו ויוקצפו היטב, אבל גם ברור שהן יהיו חייבות למצוא שפה חדשה להישרפות על המסך: לא פשוט לנסות להציג חשיפה אותנטית אחרי כל כך הרבה ניסיונות מוצלחים לעשות בדיוק את זה. כמעט כל המשתתפים בשתי העונות הקודמות של "מחוברות/ים" הצליחו לנפק רגעים של כנות מפתיעה, שהגיעו אחרי הרבה מאוד בולשיט ורבאלי מודע לעצמו.

העונה השלישית של החרקירי הרגשי הזה מוגשת לנו אחרי שכל השברים נשברו וכל הדמעות נבכו. הנשים של "מחוברות 2" כבר לא בוכות, הן "בוכות", כלומר מרפררות לדנה ספקטור, וכבר מהסצנות הראשונות. שיהיה ברור: לפעמים הן באמת בוכות, אבל גם אז, קשה להשתחרר מהרושם שהן שוב "בוכות", כלומר, בוכות כחלק מהפרמיס. גם כשהן באמת אומרות שהן כישלון, הן חוזרות, רוצות או לא רוצות, על כל אלה שאמרו את זה לפניהן, עם אותה מצלמה, עם אותו מתח בין חשיפה למודעות, עם אותה נדנדה של חולשה לאקסהיביציוניזם. זה לא אומר שאין רגעים של אותנטיות בעונה הזו של "מחוברות 2". זה רק אומר שיהיה קצת יותר קשה למצוא אותם – בתוכנו כצופים, יותר מאשר בהן כמתעדות ומתועדות.

כמתבוננים, הערך של העונה הזו והסדרה בכלל, חורג בהרבה מהיכולת לחוש הזדהות אמיתית, לא מתנשאת ולא מגחכת ולא אלימה, כלפי מושא טלוויזיוני אפשרי, סביר, לא מואדר ולא מושפל. יש לה ערך בהרחבת גבולות המאבק: היא מאפשרת לנו לחשוב על דמויות ודרך דמויות שלא דומות בכלום לשאר החרא שאנחנו מוזנים בו 24 שעות ביממה. קחו את מיקה קרני, מוסיקאית, נשואה לגבר שגדול ממנה בהמון ועושה לה חיים קשים, מתפעלת ארבעה צאצאים, בוחרת במושב בצפון, מתחזקת. קחו את ננה שרייר, מלכה גרוזינית פרועה, הבעלים של "ננוצ'קה", גרושה עם ילדה, כמעט מטורפת. עם הרבה מהבחירות שלהן קשה להזדהות, עם חלקן קשה אפילו להשלים; זה בדיוק מה שעושה אותן לא רק לוהטות, אלא גם מורכבות במידה נדירה.

יש משהו מאוס בכתיבה על נשיות וגבריות בטלוויזיה, כמו גם בחיים בכלל; אבל "מחוברות/ים" מזמינה את זה. הסיבה שהסובייקטים האקסהיביציוניסטים שמשתתפים בה מחולקים לפי מגדר, ולא, נניח, לפי גובה, עיסוק או כמות סיגריות ליום, היא שהנושא של "מחוברות/ים" הוא מגדרי: נשיות, גבריות, זוגיות נשית וגברית, זהות נשית וגברית, ערך עצמי נשי וגברי. השירות הטוב ש"מחוברות 2" עושה לנשיות טלוויזיונית ישראלית, כמו השירות הטוב ש"מחוברים" עשתה לגבריות המקבילה, הוא רק עוד סיבה להתמכר בלב שקט להתאבדות (הסימבולית) הקבוצתית הזאת.

*#