רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צחוק זיעה וסיליקון: החיים האמיתיים על פי אירית רחמים

היא בוכה, היא צוחקת, היא רוצה שיראו אותה והיא תעשה הכל בשביל שזה יקרה. אירית רחמים היא המטאפורה המושלמת לדינמיקת הרגשות המתחלפים בפריים טיים

תגובות

ביום ראשון בהישרדות, במילואים, על מקרן שממוקם בחדר רחב יחסית, עשרה אנשים עייפים, צופים־לא צופים, עוגיות פזורות על שולחן, כוסות של קפה שחור עם קליפות קלמנטינה דחוסות בתוכן, ואירית רחמים מביטה על מסך ורואה את עוזרת הבית שלה אומרת כמה היא מתגעגעת. עכשיו כולם צוחקים. גם אני צוחק. לא ראיתי "הישרדות" העונה, אבל אני צוחק. זה מצחיק. מה מצחיק: שאת כולם מברכים קרובים ובני משפחה – אמא, חבר, בעל – ואותה מברכת "מנהלת משק הבית". כלומר, העוזרת.» הישרדות 5 - כל הכתבות» אירית רחמים מחפשת משפחהאז מה מצחיק בזה: שאירית רחמים לבד. שהיא נדפקה. שכל הרוח שיש בה, כולל הביקיני והסיליקון, יוצאת מהמפרשים. כלומר, אני צוחק עכשיו כי רע לה. ובאמת רע לה. אז מיד שמים מולה מצלמה ונותנים לה להתפרק מול עשרה חיילי מילואים שצריכים להעביר כמה שעות עד המשמרת הבאה: אין לי אמא, אין לי אבא, אני בחרדה על המשפחה שלי, על הילדים והבעל, שאולי גם הם ייעלמו. אז עכשיו שקט. לפני שנייה כולם צחקו בגלל העוזרת, עכשיו כולם בהלם בגלל שאין לה אמא ואבא. מה זה הדבר הזה, המעבר המהיר מצחוק לבכי בחדר גדול עמוס עוגיות וקליפות קלמנטינה במילואים: זה התקציר של החיים שאנו מבקשים לקבל ושהטלוויזיה מספקת. מה זה התקציר הזה: זה כל החיים בכמה דקות. זה קומדיה וטרגדיה בלי הפסקת פרסומות באמצע. זה אירית רחמים כזאת, שיש בה מספיק מהכל, ואולי לא מספיק מהכל, אולי מעט מהכל, וככה היא יכולה להעביר את ההכל הזה כמה שיותר מהר, כדי שלא נשתעמם לכמה שניות ואולי נצא החוצה ונשחק שש בש (אין סכנה כזאת, כי אין שש בש. למה אין שש בש: כי לכולם יש אייפון או איזה סמארטפון אחר, אז כל אחד יושב עם עצמו ומשחק. או קורא מיילים. או באינטרנט. אז מה זה אייפון: זה מכשיר שמאפשר לך להיות לבד גם כשיש ביחד. אז אם עוזבים רגע את סטיב ג'ובס ומתייחסים להצלחה של האייפון, יוצא שבני האדם ביקשו עוד משהו שיאפשר להם להתנתק זה מזה. כלומר, בני אדם לא כל כך אוהבים להיות עם בני אדם. האייפון החליף את הכלב).אז אירית רחמים איבדה הורים כשהיתה צעירה והתעצבה להיות מה שהיא היום. מי יודע מה היא היום? אף אחד, ספק אם היא עצמה יודעת. אבל נניח שיש לה מושג כלשהו. ונניח שגם לבעלה ולחברים הקרובים יש מושג כלשהו. ונניח שהמושג הכלשהו קשור לעובדה שתחושת חוסר הקיום שאליה נולדה גורמת לה לעשות פעולות מוגזמות של קיום: הנה סיליקון, הנה ביקיני, הנה שפה בוטה, הנה מפיקת אירועים, הנה טלוויזיה, הנה פריים טיים. תראו אותי, תראו אותי, תראו אותי.יגון ואושר מתחלפים בתור. אירית רחמים ב"הישרדות" (צילום מסך)בסדר, נניח שזה הסיפור. אבל הסיפור הזה לוקח כמה שנים טובות. אירית רחמים כזאת עוברת את הסיפור הזה יום אחרי יום במשך שנים. וכל יום הוא יום, כלומר בכל יום יש הרבה שעות, ובשעות האלה יש הרבה רגעים מתים. שעמום. ולפעמים צריכים לעשות כביסה. לעשות כביסה זה לקחת בגד, להניח אותו במכונה, אחר כך לחכות, אחר כך להוציא אותו, אחר כך לתלות אותו, אחר כך להוריד אותו, אחר כך לקפל אותו, אחר כך לשים אותו בארון. וזה רק בגד אחד. כלומר, אירית רחמים זה מאות אלפי קיפולי בגדים ועוד מיליוני פעולות אחרות, כולל ללכת למס הכנסה, כולל לטוס לפריז, כולל לריב עם הבעל, כולל להחליט להביא ילדים לעולם, כולל לגזור את הציפורניים, כולל לא לאותת בפנייה, ובסוף, כשמשקללים את כולן, מגלים שהיא אירית רחמים. כלומר, שהיא עומדת מולנו עכשיו עם ביקיני וסיליקון וצועקת, וצוחקת, ובוכה, ורבה, ומשלימה, ואוהבת, ושונאת, והכל כדי שנרשום במוח שלנו שהיא קיימת. אז רשמנו. אבל מה רשמנו: רשמנו תקציר. תקציר של חיים. רשמנו במוח שלנו שיש אירית רחמים כזאת, שעבורנו היא תקציר של בן אדם, ושצחקנו באופן תקצירי, ושבכינו באופן תקצירי, ושהקשבנו באופן תקצירי, ושהסתכלנו באופן תקצירי. והנה, מבלי משים כמעט, הפכנו בעצמנו לתקציר. תקציר של מה: תקציר של האופן שבו אמורים לבכות, ולצחוק, ולהקשיב, ולהביט. בעצם, לחיות. הנה טלוויזיה: היא מתקצרת עבורנו ומתקצרת אותנו. היא מכניסה לשעה את הכל, ואנחנו הופכים להכל בשעה. הנה אירית רחמים, והצחוק שלנו והבכי שלנו, והכל עוד לפני הפרסומות, ולמעשה זאת לא אירית רחמים, זה אנחנו, כי אנחנו צוחקים ואנחנו בוכים, כלומר, הנה טלוויזיה, ויש בה משהו, כתם כלשהו, שעושה לי לצחוק ולבכות בתוך שתי דקות, ובסוף אני מכבה את הטלוויזיה הזאת ומדבר על הכתם הזה כאילו הוא הסיפור. והכתם הזה הוא לא הסיפור. וגם הטלוויזיה היא לא הסיפור. הסיפור הוא רק אני, שמדליק טלוויזיה, שצופה בכתם, שצוחק ובוכה בתוך שתי דקות, שמקבל בכל יום לתוך הווריד תקצירים של חיים אפשריים בזמן שהחיים שלי מונחים לצד עוגיות יבשות וקליפות קלמנטינה דחוסות בכוסות קפה.» הישרדות 5 - כל הכתבות

*#