אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דור האקסהיביציוניזם. בני נוער בתוכניות ריאליטי

אמנם עולמם של בני הנוער מרתק, אבל השתתפותם בתוכניות ריאליטי ודוקו-ריאליטי, היא היענות לראוותנות ומוחצנות, ומתן לגיטימציה לערכים אגוצנטרים. ניב שטנדל טוען שצריך לאסור על השתתפות בני נוער בתוכניות מהסוג הזה

תגובות

ב-2007 עלתה לשידור בארה"ב התוכנית "ילדים לשלטון" (Kid Nation) – סדרת ריאליטי שעקבה אחרי ארבעים ילדים מבודדים במחנה דמוי עיירה לא מפותחת. כמו בכל תוכנית ריאליטי, היו שם מזימות, תככים ודינמיקות קבוצתיות בעייתיות (לצד רגעים מעוררי השראה). במסווה של "ניסוי חברתי" – בוא נראה איך ילדים מסתדרים לבד – הציגה CBS ריאליטי לכל דבר, כולל משימות, תחרויות קבוצתיות, פרסים, ומתמודדים צבעוניים. כמו חינוך התנהגותי, פעולות חיוביות היו זקוקות לתגמולים חיוביים כדי להתקבע ככאלה אצל הילדים המתבגרים. זו היתה מעין גרסה מבוקרת של "בעל זבוב", מינוס האלימות ומינוס הנמשל החברתי.

"ילדים לשלטון" לא שברה את הטאבו על מקומם של ילדים בריאליטי – אמא מחליפה, למשל, הביאה ילדים לריאליטי לפניה – אבל היא בהחלט חצתה רף מסוים. היא הביאה את הילדים לחזית, והשאירה אותם שם מחוסרי הגנה, אדונים לנפשם, כוכבי ריאליטי ככל כוכב ריאליטי אחר, או שמא יש לומר – קורבנות ריאליטי. תגובות ההורים ששלחו אותם לשם, ועשו קולות קלים של מחאה על תנאי העסקתם, נבלע ברעש המשימות והריבים. הילדים נותרו בודדים במערכה. חלקם גילו תעצומות נפש ומצאו בעצמם כוחות מרשימים של תושיה וצדק חברתי. אחרים נכנעו, בכו, פחדו, ביקשו הביתה. שום דבר שלא קורה במחנה קיץ שגרתי – מלבד העובדה שלא היו מבוגרים בסביבה לתמוך בהם, וכן היו מצלמות בסביבה לתעד אותם ברגעי המשבר.

הילדים חסרי הגנה בחזית. ילדים לשלטון:

ילדים בריאליטי - זו כשלעצמה הצבת גבול חדש, שקודם לכן עבר בז'אנר התיעודי. גם הסרטים והסדרות התיעודיים אינם חפים מאשם. השימוש בילדים עשוי להיות נאות ומכובד, אבל גם עשוי להתגלות כפוגעני, מסוכן או נצלני. דברים אמורים במיוחד בנוגע ליצירות דוקומנטריות ללא סיפור עיתונאי טוב, אלא חשיפה פר אקסלנס, נוסח מחוברים / מחוברות. מובן שבריאליטי, שאין בו אפילו את מעט התוכן שיש בדוקו, הדברים חמורים פי כמה.

אם נתייחס רגע להבדל בין תוכנית דוקומנטרית לתוכנית ריאליטי ולעובדה כי במרכז שני הז'אנרים עומד אדם עם סיפור: כל אדם הוא סיפור, ולפיכך כל אדם הוא מושא פוטנציאלי ליצירה דוקומנטרית. אבל לא כל אדם הוא מושא ליצירה דוקומנטרית בעלת עניין שחורג מהמציצני וערך שחורג מהבידורי. שם, פחות או יותר, עובר הגבול בין תעודה, שמבקשת לספר, לבין ריאליטי, שמבקש לבדר. סדרות כמו "מחוברים" נעות לאורך הגבול הזה, שהבסיס שלו דוקומנטרי אבל המהות שלו צועקת ריאליטי בקולי קולות.

רוצה לומר :סדרות כמו "18" של אירי ריקין ו"בלי בושה", הדרמה הדוקומנטרית החדשה של 'יס', בלי קשר לאיכותן הטלוויזיונית - זהה לזה של תוכניות הריאליטי.

דוקומנטרי או ריאליטי? "בלי בושה"

עולמם של בני נוער מרתק לא פחות מעולמם של מבוגרים. יעידו על כך ערימות של ספרים, סרטים, מחזות ושירים. גם דוקו יכול לגעת בו מבלי לחטוא במציצנות.

הנחת היסוד החברתית קובעת שעל ילדינו אנחנו מגנים מפני הרע הפוטנציאלי. נפשם הרכה הופכת אותם לקורבנות קלים יותר עבור השטן. הם נוחים יותר להשפעה, ומכאן שלהשחתה. והשחתה אינה רק צפייה בתוכניות בעייתיות מבחינה ערכית, אלא, מן הסתם, גם השתתפות בתוכניות כאלה. יש בכך אשרור של הערכים הפסולים שמייצגת החשפנות הטלוויזיונית כלפי הדור הצעיר, שנקרא ליטול בהם חלק. לגיטימציה של האקסהיביציוניזם. החברה מאמינה שאדם מבוגר אחראי למעשיו, ולעומת זאת על הקטין יש להגן, כמו גם לגלות מידה של סלחנות כלפי מעשיו, הנובעים בין השאר מחוסר ניסיון, צרות אופקים וכו'. מה שנכון לעבירות פליליות, נכון גם לתוכניות טלוויזיה. אדם מבוגר רשאי לבזות את עצמו קבל עם ועדה, וגם בורותו ובערותו לא ימנעו זאת. אך כיצד יתכן שלילדים מותר אותו דבר? מי מגן על הילדים האלה, לבד מאפוטרופוסיהם החוקיים, שבעוד הורותם היא עובדה שאין עליה עוררין, בשיקול דעתם מותר להטיל ספק?

ההורים הם צד מרכזי בדיון הזה. מאחורי כל כוכב ריאליטי עם חלב על השפתיים עומד הורה שאישר לו את החשיפה הזו. הורים פושרים הם עניין מוכר עד כדי קלישאה בעולם הבידור (היזכרו בהורי התינוקות ב"ברונו" המגיעים להשתתף בפרסומת פיקטיבית ומצהירים שתינוקם יעמוד בפני עקיצות דבורים או יוכל להשיל כמה קילוגרמים עד תחילת הצילומים). אבל יש הבדל גדול בין הורה שדוחף את בנו להיות אמן – אפילו אם הוא עושה זאת באמצעות כוכב נולד או הפסטיגל – לבין הורה שדוחף את בנו להיחשף בתוכנית ריאליטי, שבה החשיפה היא עצם העניין ואין דבר מעבר לה. לבד, בעצם, מפרסום פוטנציאלי.

תיעוד בלי פיקוח, המחוברת הכי צעירה, חנה רטינוב:

 כאן אנו מגיעים אל הילדים. אמרתם חשיפה, אמרתם בני נוער. אם לא שמתם לב - למשל, אם אינכם אחים גדולים, הורים, מורים, מדריכי נוער, או סתם מחזיקים כמה חברים צעירים בפייסבוק – גדל כאן דור שהאקסהיביציוניזם הוא ערך עבורו. דור שהפייסבוק, מערכת הכריזה הציבורית שמאפשרת לך לספר לכולם על עולמך הצר 24/7 פלוס תמונות, מתאים לו כמו אייפון ליד. דור שריאליטי נוסח האח הגדול ודוקו נוסח "מחוברים" כמו נולדו לצרכיו שאינם יודעים שובע להחצין את עצמו. דור שעסוק באופן כמעט אקסקלוסיבי בנעשה ברדיוס של הפופיק שלו.

כל דור נדמה דפוק יותר בעיני הדור הקודם, אבל האמת היא שיש בכך גם אמת. לכל דור יש את מעלותיו, ואת פגמיו. לפחות חלק מן הפגמים, אחריותו של הדור הקודם לתקן. השתתפות ילדים בתוכניות ריאליטי ודוקו-ריאליטי היא היענות לצרכים האקסהיביציוניסטים ואשרור הערכים האגוצנטרים של הדור הזה. על רקע זה, שלילת השתתפותם בתוכניות כאלה היא הכרח חברתי.

*#