רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסינדרלות לפרחות: מה קרה לגיבורי הריאליטי?

פעם לגיבורי הריאליטי היתה קלאסה. במבט לאחור, הם נראים כמו ההורים המהוגנים של גיבורי היום. משרון איילון ועד פרידה הכט, ניב שטנדל חושב שהבובליליזציה של הריאליטי היא תופעה תרבותית חוצת עדות והריאליטי-טראש הוא עיוור צבעים

תגובות

בראשית היתה "החפרפרת". זו היתה כנראה, תוכנית הריאליטי הראשונה בישראל. היא היתה מבוססת על פורמט בלגי, ואורי שנער, נשיא זכיינית ערוץ 2 קשת לשעבר, הגדיר אותה בראיון ב-2003 כנקודה המבישה בקריירה שלו.

משעשע להביט היום על "החפרפרת" כריאליטי. מול תוכנית כמו האח הגדול, היא נראית כמו סוגה עלית. מספיק לבחון את עמדת המנחה – האם איתי אנגל היה מסכים להנחות את הישרדות, למשל? אני בספק.

אבל הימים היו אחרים, הריאליטי היה בחיתוליו, וערוץ שלם שמוקדש לסדרות ריאליטי נשמע הזוי כמו קורין אלאל בבית "האח הגדול", שלא לדבר על ערוץ שלם שמוקדש לסדרת ריאליטי מסוימת. אבל המציאות עולה על כל דמיון, כמו שאוהבים להגיד על תוכניות ריאליטי, ובמקרה זה – במקום שהריאליטי יתקרב למציאות, הוא הלך והתרחק ממנה.

גיבורי "החפרפרת" היו אנשים נורמטיביים. הם השתתפו במשימות, והתבקשו לגלות מי החפרפרת שפועלת ביניהם ומבקשת לסכל את תוכניותיהם. התוכניות זכתה לרייטינג נמוך וביקורות נמוכות עוד יותר, אבל לזכותה יאמר שהיא שמרה על כבודה.

בכלל, רוב סדרות הריאליטי נראות במבט נוסטלגי טובות בהרבה מכפי שהתקבלו בזמן אמת. בעצם, "טובות" אינו המושג המתאים. צריך לומר "פחות בזויות". זה כוחם של המבט הנוסטלגי ושל הייאוש היומיומי, שמסוגלים לעורר געגועים מסוימים אפילו לעלבונות בתיכון או לתיזוזים בטירונות.

אבל לעומת הריאליטי-טראש בן זמננו, הריאליטי של פעם באמת נראה כג'אנק פוד כמעט אכיל. ההבדל הגדול לא טמון בתוכן. במה שונה הרווק מ"קחי אותי שרון"? "האח הגדול" מ"פרויקט Y"? "סוף הדרך" מהמרוץ למיליון? (לא, באמת, במה שונה "סוף הדרך" מ"המרוץ למיליון"? מישהו?)

איכות ללא תחרות. המירוץ למליון:

ההבדל, אם כן, טמון בגיבורים. מוקד הריאליטי נמצא בגיבורים. בסופו של דבר, הכל אנשים. הפורמולות עוברות ממדינה למדינה, וממולאות בגיבורים המתאימים. תפקיד המלהקת הפך לתפקיד מרכזי בהפקת הריאליטי. אם בחיים האמיתיים תזמון זה הכל, בחיי הריאליטי ליהוק זה הכל. כל עורך ריאליטי יודע שליהוקים כמו אלכס מורוזוב, דן מנו או בובליל נגד שפרה חשובים יותר מכל תבנית או עלילה בתכנית. הם שעושים את התכנית.

הוביל את הדור החדש של כוכבי הריאליטי. יוסי בובליל

השנים האחרונות מגלות טרנספורמציה מחפירה בגזרת גיבורי הריאליטי, מקבילה לשינוי שעבר על הז'אנר כולו, שהדרדר מריאליטי לריאליטי-טראש. אצלנו, זה מתבטא במעבר המתגבר מאנשים נורמטיביים לדמויות אקסצנטריות. משואו לפריק-שואו.

כמו בטבלת הרייטינג, גם כאן "האח הגדול" היא נותנת הטון. תוכנית שמשתמשת בסנסציה ככלי עבודה, מחויבת לגבש לעצמה קאסט ביזארי שיעורר עניין. הכוכב העונה הוא ג'קי, טיפוס שאני לא מצליח להחליט אם הוא ילד בגוף מבוגר או פשוט אימבציל. והוא רק חלק (ומובן שאני מכליל) מערב רב של עילגים, בורים ועמי ארצות, שמתחרים זה בזה בהנמכת גובה הדיון. מי שמתעניין באנשי שיג ושיח, יכול לזפזפ לערוץ 23.

אניגמה. ג'קי מנחם, האח הגדול:

היפה והחנון שונה רק במעט. הצד החנוני של המשוואה מחייב את התוכנית ללהק בחורים שהם אמנם מוזרים במידה זו או אחרת, אך אינם בורים. מומם הוא התנהלותם החברתית, והם אינם מתכחשים לו, מתעלמים ממנו או גאים בו. אצל הבנות, לעומת זאת, הפרחיאדה חוגגת. הבורות שולטת, ואין בה כל בושה. במקום להסתירה בתוך ארון הבגדים, היפות הולכות להפגין את בורותן בפריים טיים. היה פחות מכובס לקרוא לתוכנית "הפרחה והמשכיל", שהרי אלו הטיפוסים הסטיגמטים המאיישים אותה.

בורות היא לא מילה גסה. היפה והחנון:

קל לקחת את הדיון אל האזור העדתי, ובכך לפטור אותו כהתנשאות אשכנזית מן הזן המצוי. אבל זו תהיה התחמקות קלה מעצם העניין, שאינו עדתי כלל. פרחיות, כמו בערות, אינם מונופול מזרחי, כפי שהשכלה או דרך ארץ אינם אקסקלוסיביים לגנום האשכנזי. בניגוד להתרחשות ב"האח הגדול", זה אינו קרב עדתי. הבובלילזציה של הריאליטי היא תופעה תרבותית חוצת עדות. הריאליטי-טראש הוא עיוור צבעים.

פעם היתה בריאליטי מידה של קלאסה. תוכניות כמו "קחי אותי שרון", "השגריר" או "דרוש מנהיג" נראות בראי הזמנים כמו ההורים המהוגנים של פרחחי הריאליטי בני השנים האחרונות. את מקום המעודנות של שרון איילון תפסה הבהמיות של פרידה הכט. אם בעבר הריאליטי ביקש להציג את המציאות, הרי שהיום הוא מציג (כולי תקווה) פן מאוד מסוים ומוקצן שלה. כי אם זו המציאות, ואלה גיבוריה, אני כבר מעדיף לחיות ב"מופע של סטיב".

*#