רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החרדה מנשים של דון דרייפר ונאקי תומפסון

הגברים החדשים של סדרות הטלוויזיה החדשות בארה"ב הם אולי חלשים, מאוימים ואומללים, אבל הם עדיין אלה שעושים על זה תוכניות טלוויזיה. איילה פנייבסקי חושבת שהטלוויזיה לא מייצרת פמיניזם, אבל היא מגיבה אליו

תגובות

סדרת פיילוטים שיעלו עוד שנייה לשידור בארצות הברית, מספקת הצצה מאלפת לעולמה המבוהל של הגבריוּת העכשווית. קומדיה בשם "The Last Days of Man", שתעלה ברשת ABC בסתיו, מספרת את סיפורו של טים פיצג'ראלד, בחור שנלחם על הגבריות המסורתית בעולם שהפך נשלט בידי נשים (כך לפי הסינופסיס). ישחק אותו טים אלן מ"בנה ביתך", הזכור כגבר ישן פר אקסלנס (שיפוצניק, ספורטאי, חולה על מכוניות). קומדיה אחרת שנמצאת בפיתוח כרגע נקראת "Work It", שמתעתדת לעקוב אחר שני סוכני מכירות מובטלים שמבינים שהם חיים בעולם נשי, ושמה שמונע מהם למצוא עבודה ולהצליח להתפרנס הוא העובדה שהם אינם נשים(!). הם, כמובן, מתחפשים לנשים ומוצאים עבודה. מדע בדיוני זה כאן. לשתי אלה אפשר לצרף את הבלתי רגילים, מדע בדיוני בהגדרה, שמשודרת בימים אלה ב־yes, ומציגה לעולם גבר עם כוחות על, אבל גם עם המון רגשי נחיתות, שכן לאשתו יש יותר קריירה ממנו. אכן מסמך קשה.

האשה עם הקריירה המפותחת: "הבלתי רגילים"

בואו נניח רגע לטענה שלפיה נשים שולטות בעולם, דומיננטיות בעולם, מנצחות בעולם, משיגות עבודה. נפריך אותה בהמשך. נעבור לעניין אחר: אם הורמוני הנשיים אינם משבשים עלי את דעתי, נראה שמישהו כאן בלחץ. אם היה לו רחם, בטח היינו קוראים לזה היסטריה. אבל אין לו רחם. יש לו תוכניות טלוויזיה ורשתות טלוויזיה. והוא בכל זאת מרגיש חלש.

גל הדיבור הטלוויזיוני על גבריות בעולם נשי שמתגלגל בדרך אלינו הוא לא מקרי. למעשה, הוא המשך ישיר לשתי הסדרות הכי חשובות ששודרו פה בזמן האחרון: מד מן ואימפריית הפשע. לא מדובר בסתם שתי סדרות מובילות ומעולות. מדובר בשתי סדרות מובילות ומעולות שמטפלות, כל אחת בזמן אחר ובמקום אחר, ברגעים היסטוריים של התעוררות פמיניסטית. דון דרייפר ורעיו מתמודדים עם הגל השני של הפמיניזם האמריקאי; נאקי תומפסון והנחשים שרוחשים סביבו לומדים לחיות עם המאבק הסופרג'יסטי. שתיהן סדרות על גברים מורכבים, כוכבים מובסים, מוקפים בנשים מורכבות, יפהפיות ומעוררות. ובעיקר: שתיהן סדרות על גברים.

הפיילוטים החדשים על גברים עכשוויים שנאלצים להתמודד עם המציאות הפוסט פמיניסטית (נניח שזאת המציאות שאנחנו חיים בה) מזכירים סדרות כמו "Outsourced" ו"Off the Map". בסדרות האלה, אנשים כמונו – כלומר, גברים לבנים - נוסעים ליבשות נידחות רחוק מהבית בגין צורכי עבודה, ונאלצים לחיות עם חיות האדם שגרות שם. עכשיו, אפשר להתמודד עם העולם שהדרת עד כה, לחגוג אותו, ולחלופין לספר את סיפורו של מדיר שהעולם השתנה סביבו. באופן לא מפתיע, יוצרי טלוויזיה מעדיפים את האופציה השנייה. הסדרות האלה מתמודדות עם העידן הגלובלי והפוסט קולוניאליסטי על ידי סיפור סיפורו של הלבן שצריך לחיות עם העידן החדש הזה. ב"מד מן" וב"אימפריית הפשע", הוא מוקף בנשים. ב"Outsourced" הוא מוקף בהודים.

הנשים מקיפות את הגברים. "אימפריית הפשע"

למה סדרות מסוג "גבריות אומללה בעידן פמיניסטי" יותר מגוחכות מסדרות "אמריקאיות אבודה בעידן שבו פחות מקובל לצחוק על הודים"? כי הסדרות האלה סותרות את עצמן. הן מסמלות פרדוקס שמפסיק להיות פרדוקס כשמבינים את הסיבות שלו: יש הרבה יותר ריאקציה לפמיניזם בטלוויזיה מאשר פמיניזם בטלוויזיה. רוב הדיון בשאלות המעניינות והחשובות על פמיניזם ונשיות מנוהל על ידי גברים, סובב סביב גברים, ומתווך על ידי שחקנים גברים. באחד הפרקים האחרונים של 30 רוק, ליז למון נוגעת בנושא, כשנדמה לה שהיא "משחררת" אשה כבולה אחרת, ובדיעבד מגלה שהיא הרסה לה את החיים. גם אם מתעלמים מהמסר, העובדה שטינה פיי אחראית על המיני אמירה הזו היא נדירה בפני עצמה. סדרות "פמיניסטיות" (אפשר וצריך להתווכח עם ההגדרה הזאת) נעות גם בעשורים האחרונים בטווח המפוקפק שבין סקס והעיר הגדולה לבין עקרות בית נואשות. אין סופרנוס של נשים, אין "אימפריית הפשע" של נשים, אין דונה דרייפר. יש ג'ואן הנדריקס. זה לא רע, כמובן. זה רק עוד (עוד מורכב, אבל עוד) מאותו דבר.

למה? למה נשים לא עושות טלוויזיה מוצלחת לנשים כמו שגברים עושים טלוויזיה מוצלחת לגברים? זהו. כנראה שנשים פחות שולטות בעולם, דומיננטיות בתעשייה ומשיגות משרות בכירות ממה שהיה נדמה בפסקה הראשונה של הטקסט הזה. כנראה מי שמייצרים את התוכן המוכר לנו הם עדיין גברים, מוטרדים אולי, חלשים אולי, כמעט משותקים אולי, אבל גברים. התוצאה של כל זה אירונית: בדרך עקיפה ועקומה, גם הפמיניזם, שמנסה לייצר מודלים מגוונים ועשירים ככל האפשר של נשיוּת לגיטימית, מצליח לייצר, לפחות על המסך, מודלים מגוונים וחדשים של גבריוּת לגיטימית דווקא, כאילו לא היו מספיק כאלה גם קודם. כי הם אולי חלשים, מאוימים ואומללים, אבל הם עדיין אלה שעושים על זה תוכניות טלוויזיה.

*#