אם הייתם יכולים, מה אתם הייתם עושים לחיים הכט?

לפני כמה חודשים ליטל גרוסמן נפלה קורבן למניפולציה של חיים הכט באמצע הרחוב. השבוע היא ישבה מתוחה מול הטלוויזיה והתפללה שהתקרית לא תשודר. היא לא מאחלת לאף בנאדם לעמוד במצב הזה, חוץ מאשר לחיים הכט עצמו - אז היא החליטה לעמתו עם הצדקנות שהוא מוכר בכזו ציניות

ליטל גרוסמן, העיר תל אביב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליטל גרוסמן, העיר תל אביב

לפני כמה חודשים הלכתי עם אחותי לים. היא בדיוק סיימה תקופת בחינות קשה ואני הייתי ביום חופש. מצב הרוח היה טוב והתלבטנו לאיזה חוף ללכת - פרישמן, גורדון, הילטון או מציצים. בסוף החלטנו לא להחליט, נתנו לרגליים לקחת אותנו על שדרות בן גוריון לכיוון מערב. כמה מטרים אחרי מעבר החציה של בן יהודה שמענו רעש מוכר: שקשוק של נשק. או ליתר דיוק, ידית דריכה של 16־M נדרכת ומשתחררת כמה פעמים. הכרנו היטב את סוג הרעש הזה. מקורו היה בספסל במרכז השדרה שבדיוק חלפנו על פניו. רק כשהסתובבנו התגלתה בפנינו התמונה הסוריאליסטית במלואה: על הספסל ישבו חייל במדים וילד בן שמונה בערך, כשידו של החייל מונחת על הילד במעין חיבוק, וביד השנייה הוא הראה לילד, שהחזיק ברובה, איך לדרוך אותו. המראה גרם לנו לעצור ולהסתכל אחת על השנייה. משהו הטריד אותנו. לי היה ברור מהרגע הראשון שזה לא אמיתי. זה היה רועש מדי. יותר מדי דריכות של נשק, יותר מדי חיוכים והתלהבות. במבט מהיר קלטתי את הפלסטיקים הצהובים, אלה שמכסים את הכבלים בהפקות רחוב, יוצאים מבניין ממול. מיד הבנתי את מה שכל תל אביבי שני היה מבין: מדובר בלוקיישן של סרט. אחותי, שיש לה חוש צדק מאוד מפותח, רצתה להתריע. להגיד משהו למישהו. היא בטח היתה מקבלת ציון לשבח מחיים הכט. אבל באותו רגע כל מה שאני רציתי היה לעוף משם. כי אם יש משהו שאני שונאת זה מצלמות. אמרתי לאחותי: "מצלמות, סרט, לא אמיתי", וזה הספיק לה - אף היא שונאת מצלמות ידועה - להרים את הרגליים וללכת משם. המשכנו הלאה על השדרה לכיוון הים כשמדי פעם העפנו מבט לאחור. כמה מטרים לאחר מכן קפצה עלינו בחורה מספסל אחר. היא החזיקה קלסר ביד אחת ומכשיר קשר באחרת ושאלה אותנו: " תהיו מוכנות לענות על כמה שאלות בנוגע למה שראיתן עכשיו?". אמרתי לה שאם זה מצולם אז בשום פנים ואופן לא. "חכו שנייה", היא אמרה וניגשה להגיד משהו במכשיר קשר. אז הגיע תור אחותי שאמרה שאנחנו לא מוכנות להצטלם. הבחורה התחננה. "לא, לא, הנה הוא בא, הנה הוא בא". חזרה על זה כמה פעמים. הסתכלתי אחורה. ואכן הוא בא. צלם עם מצלמה על כתפו ומאחריו, הולך בעצלתיים בחליפה שחורה, חיים הכט בכבודו ובעצמו. באותו רגע אני ואחותי הסתרנו את הפנים שלנו כמו אחרונות הסלבריטאיות הפוגשות פפראצי בלב הקניון ופתחנו בהליכה מהירה לכיוון חוף הרחצה. לפני שבועיים אחותי התקשרה אלי. "ראית?!", היא שאלה, מתכוונת לפרומו שבו נראו החייל והילד מבן גוריון. הפרומו העלה בן רגע את הכעס והעצבים שהשתלטו עלינו באותו יום. משום שגם כשהגענו סוף סוף לחוף, העניין המשיך לרבוץ עלינו. מדי פעם הסתכלנו אחורה כדי לוודא שאין אף אחד עם מצלמה שעוקב אחרינו. שאין אף אחד שרוצה אולי רוצה להראות איך שתי תל אביביות אדישות ולא מוסריות משתזפות בים. אז עדיין לא ידענו על איזו תוכנית מדובר, אבל העובדה שחיים הכט היה שם הבהירה לאיזה כיוון זה הולך. התחושה היתה של רדיפה ושל אובדן הזכות על הגוף שלי. כאילו של"לא" שלי לא היתה משמעות. כאילו שאין לי זכות להחליט מתי ואיפה יצלמו אותי. "הלכת ברחוב? בעיה שלך, את שייכת לנו. אנחנו יכולים לעשות בך, בפנים שלך, כל מה שאנחנו רוצים". כאילו נועדנו לשעשועם של יוצרי התוכנית.

התובע, השופט וחבר המושבעים במוצאי שבת ישבתי לצפות בתוכנית הראשונה. לא היה לי מושג אם אני הולכת לראות את עצמי או לא. קראתי שאנשים ראו את הפרומו ונבהלו. אני לא הפרנואידית היחידה. מתברר שעשרות אלפי פניות התקבלו מאזרחים שחוששים שצילמו אותם ללא ידיעתם. באתר קשת (MAKO) הרגיעו: "לטובת הציבור המודאג נספר שאפשר להירגע - כל מי שצולם לתוכנית יודע על כך", כלומר הסכים לכך. המצחיק הוא שבאתר מתגאים בזה שהתוכנית מעוררת הדים עוד לפני שהיא עלתה לאוויר. חיים הכט בטח נהנה מכל רגע. תשע בערב, אני מול הטלוויזיה. אחותי בהיכון על הקו. אלא שסצנת הנשק לא היתה בפרק הראשון. זה כנראה לא היה מספיק חזק. בהפקה העדיפו ללכת על משהו הרבה יותר קורע לב. על ילדים. ילד מחפש אוכל בפלאפל של דוד (בתל אביב), אב מתעלל בילד בחנות בגדים (בקניון כלשהו) ותינוק בוכה שהושאר באוטו (נדמה לי שזה היה ליד גן מאיר, שוב בתל אביב). אני יושבת מול הטלוויזיה ומתכווצת. לא בגלל שהבחורה בפלאפל לא קנתה לתמיר הילד־שחקן מנה למרות שהוא התחנן לידה, אלא בגלל הפגיעה בפרטיות. בגלל הכניסה לקרביים שלה. הכט הוא התובע, השופט וחבר המושבעים. לא מעניין אותו שההסבר שלה הגיוני. הוא לא רואה שום בעיה בזה שהאשה, בעצמה אם לילדים, עומדת מול המצלמה במבוכה גלויה.

תוצרים מניפולטיביים בעליל ביום ראשון הביקורות השוחטות מתחרות זו עם זו על סופרלטיבים שליליים. אין ספק שהתוכנית הצליחה לגעת בקצות העצבים של הרבה מאוד אנשים. אפילו ברשות השנייה לטלוויזיה ורדיו התקבלו כמה תלונות, מספר לי גיורא רוזן, נציב התלונות של הרשות. "לא התקבלו הרבה תלונות", אומר רוזן, "אבל זה לא אומר שלא תגענה עוד. זו בכל זאת תוכנית חדשה. מה גם שאני באופן אישי לא חושב שכמות התלונות היא מה שקובעת. זה לא מדד סטטיסטי. כל תלונה מבטאת כמות גדולה של אנשים אחרים שלא פונים". על מה היו התלונות?"אנשים ראו בזה ניצול. ציניות. אני בהחלט מגדיר את התוכנית הזאת ככזו שעלולות להיות בה בעיות אתיות של הפרת זכויות הפרט וניצולו לטובת מטרות מסחריות".היו אנשים שהתלוננו על כך שהם צולמו בלי אישור?"לא, לא הגיע דבר כזה. נראה לי שהם היו מספיק חכמים לבקש את האישור של אלה שהם שידרו משום שזה בדיוק סוג התלונות האורבות בפתח". בינתיים החליט רוזן להפנות את תשומת לבו של מנכ"ל הרשות, מנשה סמירה, כדי שזה יעקוב מקרוב אחר התוכנית. במכתב ששלח לו כתב: "לתוכנית, כפי שחזינו בתוכנית הראשונה מתוך הסדרה, יש בעיות אתיות, ודווקא משום שהיא נעשית במצלמות נסתרות ותוצריה הן מניפולטיביים בעליל. לא הייתי מרחיק לכת הרבה מעבר לכך, אבל אני מפנה את תשומת לב הדרג המקצועי של הרשות השנייה לנושא, מחמת הצורך לעמוד על המשמר מפני פגיעה בפרטיותם של אזרחים וזאת בכדי למנוע את העמדתם במבוכה, אולי בבושת פנים".כפי שאיבחן רוזן, קבלת האישור מהמצולמים פוטרת את התוכנית מבעיה משפטית, כך לפחות מסביר לי משפטן שמתמחה בהגנה על הפרטיות. בכלל, בית המשפט לא ממהר לפגוע בחופש הביטוי גם אם מדובר בתוכנית שפועלת ממניעים מסחריים. כלומר, לו היה מגיע לבית משפט אדם שטוען כי נפגע משידור התוכנית, אפילו שודרה תמונתו ללא הסכמתו, יעדיף לרוב בית המשפט את הפגיעה בו על פני פגיעה בחופש הביטוי. אלא שגם אם חוקית זה עובר, זה עדיין מסריח. בין ההסכמה שניתנת כלאחר יד ברחוב ההומה ובמצב נפשי של בלבול, לבין ההופעה בטלוויזיה, לאחר עריכה מגמתית, קבל עם ו־30 אחוזי רייטינג - משתרע שטח אפור רחב. אפשר להתוודע אליו בעזרת המקרה הבא. מיכל היא תל אביבית בת גילי פחות או יותר שבהפסקה מהעבודה הלכה לאכול בפלאפל של דוד, וצולמה. בדיעבד הסכימה שישדרו את התמונה - בכל זאת היא עזרה לילד - אבל סירבה לשיחה מצולמת עם הכט. אותה השיחה שגם אני ברחתי ממנה. והתוצאה? "ישבתי ביום שבת מול הטלוויזיה והתפללתי שלא יראו אותי", היא מספרת, "למזלי לא הראו אותי".המושבעים, השופט והתליין. הכט בפעולה (יחצ, קשת)אז למה אישרת להם לשדר?"התלבטתי. יכולתי גם לא לחתום. אבל אמרתי לעצמי 'טוב, הם כבר צילמו', אז חתמתי וכל הזמן התפללתי שזה לא ישודר. זו נטו הפוביה שלי ממצלמה. אני לא אוהבת לראות את עצמי מצולמת. כשהבנתי שזו מצלמה, אני זוכרת שנהייתי אדומה ממבוכה, למרות שכביכול עשיתי מעשה טוב. אחר כך התחלתי לחשוב על כל ההשלכות - שהעמידו אותי במצב לא נעים מול הילד הזה שכמעט גרם לי לבכות. התחלתי לכעוס על זה שהעמידו אותי במבחן. אני מכירה את עצמי ואני יודעת שאני אעמוד במבחן, אבל מה עם אחרים? וגם, היו לי רק 20 שקל בכיס. קניתי לי מנה ונתתי לילד את השבעה שקלים שנותרו לי. אז אולי הייתי צריכה לוותר על מנת הסביח שלי, לתת לו את כל הכסף וללכת ולהביא עוד מהמשרד? אי אפשר לצאת מזה".

חיים, חייך, אכלת אותה החלטתי לפנות למקור. חיים הכט בכבודו ועצמו. להפתעתי, הוא ענה בסבלנות על כל השאלות. כנראה שהכט באמת ובתמים לא מתרגש מהמהומה שנוצרה סביבו. "תראי, אני מבין את המקום שממנו את באה", הוא אומר לי, "הוא לגיטימי והוא נכון. אבל אני אומר לך שאת צריכה להבין ולכבד גם את המקום שממנו אני בא. ואני אומר לך שיש פה מדינה שהתקלקלה ואם לא נהיה פה איש בשביל זולתו - לא נהיה פה. ברוב הבתים הדיון שהיה אתמול לא היה על מניפולציה אלא על ערכים. ברוב הבתים במדינת ישראל לא דיברו כמוך אלא שאלו אחד את השני מה הם היו עושים באותה סיטואציה. האם את חושבת שיכול להיות מצב שבעקבות שידור התוכנית, עם האפקט שיש לה, אנשים יגיבו אחרת מאשר לפני שהם ראו את התוכנית? כי זה הדבר החשוב".ומה עם הטלטלה הרגשית שאותם עוברי אורח עוברים על הדרך? למה הם צריכים לעבור את זה בשביל שלך תהיה תוכנית? "אני יכול לתת לך מקרה מאחד הפרקים שעסק בסיטואציה אולי הכי קשה שבדקנו. אמא שמגיעה עם בתה לגן שעשועים, משאירה אותה לדקה לבד וקופצת לאוטו. אז מתקרב טיפוס מפוקפק ומתחיל לשוחח עם הילדה. רצינו לראות האם האנשים מסביב דרוכים לכך שיש אנשים רעים שמאיימים על הילדים. באחת הסיטואציות היתה גברת מאוד מאוד נרגשת ואספה את הילדה הקטנה אליה. באתי אליה אחרי זה, וכשהיא ראתה אותי, היא היתה בסערת רגשות ואמרה: 'חיים, תעזוב אותי. תניח לי. עברתי טלטלה רגשית מאוד קשה'. ראית את הכעס שהרגישה. כאילו מה שאת אומרת - 'איזו מניפולציה החבר'ה האלה עם המצלמות עשו בשביל הטלוויזיה'. אז סבתי על עקבותי והלכתי. ואז אני שומע קריאה: 'מר הכט, אתה יכול לבוא רגע?'. והיא אספה את הנשימות שלה ואמרה לי שהיא מרשה לשדר את זה. היא אמרה לי: 'תראה, אני עובדת בפרקליטות ולאחרונה טיפלתי בכמה תיקים כאלה, ועל אף מה שאתם עשיתם לי אני מרשה לכם לשדר את זה כי זה כל כך חשוב'".אני כולי מכווצת רק מלשמוע את זה. באותה מידה זו יכולה היתה להיות אשה אחרת, בלי שום נגיעה לנושא, ומה שהיית משיג זה את עוגמת הנפש גרידא.  "אני אומר לך שלהערכתי אנחנו עיתונאים ודוקומנטריסטים אחראיים, שעושים את זה בגבולות שאנחנו חושבים שהם במינונים סבירים. 95 אחוז מהאנשים שפגשו את המצלמות שלנו הבינו את הדברים האלה. אני לא חושב שחטאנו לאנשים. ידענו תמיד בקונטרול לעצור סיטואציות".אתה קובע אם אנשים מוסריים או לא על בסיס מקרה אחד. "חד משמעית אנחנו נמנעים משפיטה של האנשים. חד משמעית. אם ראית את הפרק הראשון לא אמרנו אם הבן אדם מוסרי או לא, זה לא חלק מהז'רגון".אבל זה במשתמע. בפרק ששודר אתה כמעט מחלק ציונים לאנשים לפי ההתנהגות שלהם. אם נגיד מישהו קנה אוכל לילד, אז אמרת עליו שהוא ריגש אותך. "לא, לא. גם הדגשתי חזור והדגש שאני לא שופט אף אחד. אמרתי את זה גם לאותם אנשים שכאילו לא התערבו או התעלמו. לא שופט אף אחד. זה פשוט סוג של חומר למחשבה לאנשים".חומר למחשבה? זו תוכנית טלוויזיה שהמטרה שלה היא להרוויח כסף ואסור לשכוח את זה. האמצעי הוא משחק באנשים. "אבל אנחנו משדרים בפנים גלויות רק את מי שנתן אישור. רק אם יש משהו שאנחנו חושבים שראוי לשדר אותו בשביל האמת העיתונאית, והוא לא נתן את ההסכמה, אנחנו נשדר אותו כשפניו מטושטשים. לכל אדם בסיטואציה הזאת יש את הזכות המלאה להגיד לי, חיים, לדעתי זו מניפולציה, קח את המצלמה שלך ותעוף מפה".כל הדיבור שלך הוא על ה"בדיעבד" - אחרי שכבר התקלת את האנשים וגרמת את הנזק. יש שלב שלם של פעולה שאתה בכלל לא נותן עליו את דעתך. אני הייתי בסיטואציה כזו וזה השלב הקריטי בעיני. אבל על כל פנים, גם אחר כך אמרתי שוב ושוב שאני לא מוכנה שיצלמו אותי ועדיין יצאה המצלמה ואתה אחריה. "קודם כל אני מתנצל אישית אם נפגעת או משהו כזה, אבל בואי ננתח את הסיטואציה. ברגע שאת הנפת את ידך ואמרת 'לא', זה היה לא. לא צולמת, לא דיברו איתך, לא מראים אותך ולא עושים איתך שום דבר. השליטה זו נקודת המפתח. אני לא עושה שום שימוש שמפר את החירויות הבסיסיות שלך והסיפור שלך הוא הדוגמה לכך. גם אם טולטלת וכעסת והכל". אתה יודע שהתקבלו תלונות ברשות השנייה? "זה לא מפתיע אותי. אני גם מכבד את עמדתך ואת הביקורות על התוכנית. ידענו. איך אומרת ליטל מעתוק בארץ נהדרת: 'ציפנו לזה'".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ