"הייתי עושה טובה לסמיר קונטאר"

ברביעי תעלה הדרמה "עד החתונה" של אבנר ברנהיימר. עד שזה יקרה הוא מדבר על הומואים, סטרייטים וחיבה לש"סניקים ואבישי רביב

הילו גלזר, 'העיר'
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הילו גלזר, 'העיר'

הימים הם ימי טרום ניסוח הסכם השלום עם ירדן. הערוץ הדיפלומטי בין המלך חוסיין לראש הממשלה יצחק רבין מקבל תוקף רשמי, ואבנר ברנהיימר, שליח "מעריב" לרבת עמון, מפרסם ידיעה שכותרתה "שווארמה, פלאפל וסרטים כחולים", המספקת הצצה צבעונית לנעשה בשווקים הירדניים. בכתבה נוספת ששלח מירדן, לשם נכנס באמצעות הדרכון הגרמני שלו, סיפר ברנהיימר שהשתחל לאירוע פרטי שערך ראש הממשלה הירדני לשעבר, ותיאר כיצד המתין לשיחה עמו בעודו יושב על כיסא כחול ש"התאים לי לבגדים". וזה לא שאת תקופת שהותו בירדן הוא העביר רק בשרבוט אבחנות דקות מתוך דילוגים קלילים משוללי כל ערך עיתונאי. בחלק מכתבותיו סיפק ראיונות נדירים עם דיפלומטים ואנשי אקדמיה ירדנים, שהצליחו להעביר במדויק את מורכבות הגישה של העם הירדני ביחס לשלום- חשש וספקנות לצד ההכרה שאין ברירה. ואולי בפרדוקס המסוים וביכולת לתמרן בין סקירה מלומדת על המרקם החברתי-דתי בירדן לבין חוות דעתו על הכנאפה שטעם ("זו היתה הכנאפה האחרונה שאני אוכל אי פעם. אחריה, אין ספק, אפשר רק ליפול") טמונה תמצית בחירותיו של ברנהיימר בהמשך הקריירה. האיש שניפק ראיונות חלביים עם כוכבים הוליוודיים ("בפעם השלישית שריאיינתי את בן אפלק ושאלתי אותו איך הוא מחטב את התחת המקסים שלו, הבנתי שהגיע הזמן להפסיק", אמר פעם בראיון ל"הארץ") ומיד נכנס בטבעיות לתפקידו כעורך "פגישה לילית" עם קובי מידן; האיש שחתום על כתיבת התסריט לסרט המוערך "יוסי וג'אגר" והן על אופרת הסבון המושמצת "פיק-אפ"; העיתונאי הלוחמני ששוחט את המתנחלים בזמן התנתקות וההגיגן המרוכך שמקדיש טורים שלמים לכלבתו בוורלי.

הומואים

"שנות ה~90 היתה תקופה מאוד סוערת פוליטית", הוא מספר. "היינו חבורה קטנה שנלחמה פחות או יותר בשביל כולם. אני, גל אוחובסקי, גיל חובב, איציק יושע ועוד כמה. בתוכניות הטלוויזיה והרדיו היה נהוג שברגע שצריכים הומו שיגיב היו עושים סבב טלפונים בינינו, פשוט כי לא היה אף אחד מלבדנו שהיה מוכן לדבר. היינו הדוברים של הקהילה, נאבקנו כדי שאנשים יידעו מה זה הומו, ובדרך כמובן נתקלנו בהרבה בורות".

לא הרגשת לפעמים שמושיבים אותך על תקן זה שבא להוכיח שלהומואים אין קרניים, ולשם כך נדרש ליישר קו עם דפוסי התנהגות סטרייטיים?

"לא. הייתי קודם כל על תקן זה שמנסה לשנות דפוסי חשיבה אצל אנשים. רבים היו עושים קישור אסוציאטיבי בין הומואים לבין אנסים ופדופילים. המטרה היתה קודם כל להראות שהומוסקסואליות זו לא מחלה. עד אז מה אנשים הכירו? זלמן שושי. לכאורה לא היו הומואים חוץ ממנו".

אבל כשרואים איש כמוך, נטול כל גינונים, שנמצא במערכת יחסים מונוגמית, יש פה אלמנט מסוים של סטרייטיזציה של הקהילה. הומואים יותר אקסצנטריים וריבוי פרטנרים זה משהו שאנשים מתקשים להכיל עד היום.

"מה זה סטרייטיזציה? אני זה אני. מעולם לא הסתובבתי ברחוב בחותלות ורודות ולא מצאתי סיבה להתחיל אף פעם. אין לי חצי בעיה עם כאלה שכן, אבל זה לא משהו שמובנה אצלי באישיות. התעצבתי בחברה שבה כולם התאמנו לקראת גיבוש סיירות, זה המודל הגברי שעל בסיסו חונכתי. לא הייתי צריך לשחק סטרייט או להנדס את דמותי כדי למצוא חן בעיני מישהו. מה גם שאף פעם לא טענתי שצריך להציג פרצוף אחיד של הומו, להפך. בתור העורך של קובי מידן אני זה שהביא לראיון את מיקי בוגנים. יותר אקסצנטרי מזה? מיקי בוגנים הוא היום תו תקן. הוא מגיש בטלוויזיה, עושה פרסומות, אני מאושר מזה".

אבל אותך כבר לא כל כך שומעים.

"כל הזמן מציעים לי להתראיין ואני תמיד מסרב. די, נמאס לי לדבר. שיבוא דור חדש שימשיך אותנו. איפה הדור הזה? איפה בני ה-25 וה-30 החדשים והנלהבים שחשוב להם להשמיע את דעתם?".

אולי התחושה היא שאין כבר על מה להילחם, שהכל הושג.

"יכול להיות שזו התפיסה, אבל יש בכלל ספק שיש עוד הרבה על מה להילחם? למשל כל הוויכוח הציבורי שמתקיים מדי שנה סביב המצעד בירושלים. שלא לדבר על העלייה במספר נשאי האיידס. בזמנו התעסקנו בזה המון, כתבנו הרבה ודיברנו איפה שיכולנו. אני מחפש אנשים שירימו מחדש את הנושא למודעות ולא מזהה כאלה בנוף".

התפשטות נגיף האיידס בקרב האוכלוסייה ההומוסקסואלית מעסיקה רבות את ברנהיימר, בעיקר נוכח הפרסומים האחרונים שדיווחו על כך שמניין נשאי האיידס בקהילה עלה ב-80 אחוזים לעומת השנה שעברה. "מי שנדבק היום באיידס הוא אדם בעל יצר הרסנות מאוד כבד או מטומטם, וקרוב לוודאי ששניהם יחד", הוא אומר. "כשאתה מזדיין בלי קונדום, אתה למעשה מפעיל במודע מנגנון של הרס עצמי. לפני שנים, כשעוד לא ידעו מה מקור המחלה, אני מסוגל להבין למה היתה עלייה מתמדת באחוזי ההדבקות, אבל היום? יש ברירה. בניגוד לסרטן זו לא מחלה שקופצת עליך פתאום. שלא ישתמע חלילה שאני חושב שהמחלה הזאת מגיעה למישהו, אבל כשבן אדם חוזר ממסיבה דלוק בחמש בבוקר ומחפש באינטרנט מישהו שיגמור לו בתחת, אז סליחה, אבל אין לי שום אמפתיה כלפיו. באמת, אני יודע שזה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אבל איידס זו מחלה של מטומטמים. זה מרתיח אותי. ודי כבר עם הבכיינות הזאת, שימו קונדום ותזדיינו כמה שאתם רוצים. אתה יודע מה, המשמעות של העלייה במספר הנדבקים מסמלת כישלון של הדור שלנו. היית מצפה שאחרינו יגדלו הומואים עם פחות שנאה עצמית, וזה לא קרה. אני לא מבין למה, כנראה כל אחד מסיבותיו".

נראה שאתה יכול בקלות לאייש שוב את תקן דובר הקהילה.

"את מה שיש לי להגיד אני מעדיף להעביר דרך יצירותי. מזמינים אותי קבוע לפאנלים כדי לתת קונטרה להתבטאות הומופובית חשוכה של איזה ש"סניק ואני תמיד מסרב".

וכשאתה שומע תיאוריות מופרכות כמו של בניזרי, על הקשר בין רעידות אדמה להומוסקסואליות, לא מדגדג לך להגיב?

"אני לא רואה טעם בישיבה באולפן בהתנצחות עם איזה פרימיטיב. בסיטואציה כזאת כאילו מציבים את העמדה שלי מול העמדה שלו. כאילו אנחנו באותו מדרג ויש את הדעה שלו והדעה שלי ושתיהן לגיטימיות. מה פתאום. הוא מבטא השקפה של גזען מטונף, השקפה שלא צריך לתת לה בכלל את הבמה. לכן אני לא מגיע".

"למרות שהיית דלוק קצת על בניזרי", מעירה ענת ויצמן, חברתו הטובה של ברנהיימר מגיל 14 (המכונה "ענת מהפנטהאוז" בטוריו) ומי שכתבה איתו את הסדרה "עד החתונה", שתעלה בשבוע הבא בערוץ 2.

ברנהיימר: "ברור, אבל אין קשר. הייתי שוכב עם בניזרי, בוודאי. גם עם אלי ישי, אגב".

בהזדמנות אחרת במהלך הראיון התלוצץ ברנהיימר ואמר: "גם לסמיר קונטאר הייתי עושה טובה. מחוץ לכלא, בתוך הכלא".

אני מתחיל למצוא חוט מקשר בין כל האנשים שעושים לך את זה.

"אני לא מפלה, אוהב את כולם".

"הכל הולך אצלו. כל מה שזז ונותן צל", מעידה גם ויצמן. "אבל מרוקאים במיוחד. פעם שנינו היינו דלוקים על 'שמפניה', ההוא מהשב"כ, איך קראו לו?".

אבישי רביב?

ברנהיימר: "אוי, אבישי רביב היה חתיך. הוא למד איתנו באוניברסיטה, ואני וענת היינו הרוסים עליו. שנינו ניסינו להשכיב אותו, אף אחד כמובן לא הצליח. הוא היה גם נשוי ועם ילדים. אני זוכר שהייתי נדבק אליו בכל מיני אמתלות קלושות".

בעלי

ב-98 כתב ברנהיימר במדור "מיטה זוגית": "הוא יהיה בן 30 החודש, וזה מופרע בעיני, כי כשהכרנו והתאהבתי בו הוא היה בן 20, ועכשיו הוא כמעט בן 30 ואני עדיין אוהב אותו, למרות שהוא בן אדם אחר לגמרי ממה שהיה אז, וזה ממש מדע בדיוני שהגבר שנהיה ממני אוהב את הגבר שנהיה ממנו, ושהגבר שנהיה ממנו אוהב את הגבר שנהיה ממני".

עשור אחרי שעמד באופן מדויק ומעורר קנאה על הדרך שבה עוצבה מערכת היחסים שלו עם נוימן, מספר ברנהיימר שהתחושה רלוונטית מתמיד. "לא מזמן נפתחה תערוכת ארכיטקטורה בבית הלנה רובינשטיין, וערן היה האוצר שלה. הסתכלתי עליו כשהוא עלה לנאום, ופתאום הייתי כל כך גאה בו. ויחד עם תחושת הגאווה שלי אני מסתכל עליו ומבין כמה מטורף זה שאני מכיר אותו עוד בתור חייל וכשהקריירה שלו לא היתה שווה הרבה חוץ מלימודי צילום בקמרה אובסקורה. מתוך נקודת הראות הזאת, להסתכל על האיש שהוא הפך להיות, זה היה מדהים בשבילי".

היית ממובילי המהפכה, אבל בהנחה שהזוגיות שלך הרמטית, לא נהנית מתוצרי המתירנות המינית שלה. אטרף דייטינג, לדוגמה.

"קודם כל, אתה לא בוחר מתי להתאהב. בכלל, בשמונה השנים הראשונות בכלל לא הרגשתי שאני מפספס שום דבר". "ערן גם כל הזמן עזב אותו, כך שלא יצא לו להרגיש איזשהו שובע בקשר", מספרת ויצמן. "זה נכון", מאשר ברנהיימר. "לי ולערן יש מערכת יחסים מאוד סוערת. משהו בה תמיד מבעבע. הוא עזב אותי איזה ארבע-חמש פעמים, וגם היתה תקופה שהוא היה בחו"ל ואני חזרתי לארץ. ועדיין, אם יש משהו שאני שמח שאני לא חלק ממנו, זה כל סצנת אטרף דייטינג. יש לי חברים ששקועים בתוך ההתמכרות לאתר הזה. תראה, אין ספק שדרכו הרבה יותר קל להכיר, זה בטח יותר אפקטיבי מלשלוח מכתבים ל'קשר העיר', אבל לי זה פשוט לא מתאים. אני אדם של אינטימיות. זיונים חד פעמיים אובססיביים אף פעם לא ממש עיניינו אותי. אני חלילה לא רוצה לקחת את המקום של זה שעושה קמפיין לזוגיות ועוטף אותה בשכבת אידיאליזציה. שאלות של מונוגמיה ושל זוגיות פתוחה ששילבתי בסדרה הן גם שאלות שמעסיקות אותי, וכל הדיונים וההתלבטויות שמובעים בדיאלוגים מוכרים לי מהחיים שלי. מה גם שאני לא יכול להתחסד ולהגיד שבחו"ל אני לא עושה שום דבר או שלא היו לי תקופות של סטוצים לפני שהכרתי את ערן. ועדיין, עם כל ההסתייגויות האלה אני חושב שיש משהו בולמי באטרף- אתה מכניס ומוציא ובסוף נשאר בלי כלום. אגב, ההתייחסות שלי לאטרף היא כשם קוד. גם בדור שלי היו שהתנהגו לפי הקוד האטרפי, רק שבהעדר האינטרנט היתה סצנה מפותחת של גנים ציבוריים".

מאז הטור ב"זמן הוורוד" מכונה נוימן "בעלי"- כינוי שהושאל גם למדור במוסף "הארץ". ברנהיימר מגלה שבניגוד לבעבר, בשנים האחרונות העניק לבעלו את זכות הווטו על אזכורים מחייהם שעלולים להביכו. "אני מבין את הצורך של ערן לעבור על הטורים לפני שאני מגיש אותם, כי עליו יכולים להיכתב דברים אינטימיים. אם הוא פוסל משהו מדי פעם, זה משפטים שקשורים בארוטיקה. בימים של 'מיטה זוגית' לא היה אכפת לו, אבל היום הוא דוקטור באוניברסיטה וזה פחות נוח לו. אני לגמרי מבין שהוא לא רואה צורך להכניס את הסטודנטים שלו לחדר המיטות שלנו, וגם אני מצדי התעדנתי ומשאיר יותר דברים בפנים".

"עד החתונה". קליין, ליפשיץ, קליין (צילום: יוני המנחם)

קוויריות

"עד החתונה" (יום רביעי, 22:00, בבימויו של עודד לוטן) מתארת את המסלול המפרך בדרך לחופה שעוברים איה (טל ליפשיץ) ורן (אוהד קנולר). האידיליה מופרת על ידי שובו של יוחאי, האקס מיתולוגי (יפתח קליין), כשעל ציר מערכת היחסים המרכזית נעה גם מעורבותם של ההורים משני הצדדים. אחת העלילות המשניות בסדרה מלווה את היווצרות הקשר הרומנטי בין אמיר (ניב רז) והראל (עפר שכטר). שאלות לגבי סיכוי ההצלחה של מערכת יחסים מונוגמית חד מינית מציפה בעיקר דמותה של ציונה (איילת רובינזון), שמגדירה עצמה קווירית- כלומר נעדרת זהות מינית. ברנהיימר מאוהב בדמותה של ציונה ("היא מקסימה. אם תהיה עונה שנייה התפקיד שלה יגדל") אבל מתייחס בביטול לאג'נדה שעל בסיסה היא עוצבה: "כל הקוויריות הזאת מצוצה מהאצבע מיסודה. הייתי עכשיו בפסטיבל ההומו-לסבי בסינמטק, עם כל הסרטים האיומים שהיו נגועים בתיאוריות קוויריות. דברים באמת מחרידים שלא ראויים להקרנה בעיני. פרצוף שמצד אחד הוא גבר ומצד שני אשה- גיב מי א ברייק, אני לא קונה את זה. כאחד שמכיר את התיאוריות האלה על בוריין, אי אפשר להאשים אותי בבורות בעניין הזה. אני יכול לקבל את הנושא של גמישות מינית בכל מה שקשור להשקפה תרבותית- מהכיוון הזה באמת ניתן לבחון דברים מכמה זוויות - אבל לגבי זהות מינית, הנפש הרבה יותר קשיחה מכל התיאוריות האלה שעכשיו נורא אופנתי לדחוף בכל חור, כאילו אנשים באמת מיישמים אותן. בפועל יש הומו או לסבית או סטרייט. שלא ימכרו לי שטויות עם כל הג'נדר בנדר הזה. אני רואה את כל הקווירים למיניהם במסיבות של הסינמה פרדילדו, והם תמיד מסתכלים על תחת, או של בחור או של בחורה. הגמישות המינית קיימת בקורסים באוניברסיטה אבל לא במציאות, זה קשקוש אחד גדול".

עיתונות

כסגן עורך "7 ימים" ברנהיימר מעיד שהיה שותף לקו השמאלני-לוחמני שהציג בזמנו העיתון. "היינו מן חבורה דעתנית כזאת שמתווכחת המון בישיבות מערכת. אני חושב שהצלחנו להרים מדי שבוע עיתון אינטליגנטי וחף מגזענות, שהיה מונע על ידי אג'נדה אמיתית, כזאת שנבעה מזה שעסקנו רק בנושאים שעיניינו אותנו, לטוב ולרע". גם בזמן תפקידו כעורך תוכניתו של מידן הרבתה התוכנית לעסוק בסוגיות כבדות משקל ובנושאים בעלי מטען פוליטי מובהק, למשל הראיון עם הוגה הדעות הפלסטיני אדוארד סעיד. "בתקופתי כעורך התוכנית עברה שינוי מדהים", מתגאה ברנהיימר. "משיח מנותק של סופרים-משוררים הצלחתי להפוך אותה לתוכנית עם אמירה".

מטבע הגדרת תפקידו כעורך, הישגים עיתונאיים לא נרשמו לזכותו, גם ב"7 ימים" וגם בתוכנית של מידן. הוכחות למעורבותו היה ניתן לאתר רק על ידי מבט מעמיק ברשימת הקרדיטים. מי שהוצב בחזית גזר את הקופון, כמתבקש. ברנהיימר: "צריך להפריד בין הברנז'ה לבין העם. פחות חשוב לי אם הדודה שלי במכבים יודעת שהכתבה הזאת או המרואיין הזה עברו דרכי, או אם מדובר במשהו שאני משכתי בחוטים כדי שיקרה. מי שצריך לדעת יודע. אני מסכים שיכול להיות שלא מיקסמתי את ההתעסקות שלי בהארד-קור בהעברתה לפרונט, למרות שהייתי מעורה מאוד בנושאים כאלה".

ואולי דווקא בנושאים כאלה נוח לך להישאר מאחורי הקלעים? גם ב"יוסי וג'אגר" טענו כלפיך שלמרות הבחירה בצבא כבפלטפורמה שבה מתרחש הסיפור הסרט נמנע בכל מחיר מנקיטת עמדה.

"אני מכיר את הביקורת המשמימה הזאת, וזה בדיוק מסוג הדברים שאני מתעב בגיוס הפשטני הזה של תיאוריות פוליטיות לתוך האמנות. ראשית, 'יוסי וג'אגר' הוא סרט שכל כך הצליח ועשה טוב לכל כך הרבה אנשים, שאני בכלל לא מרגיש צורך להתנצל עליו. מרגיזה אותי הציפייה האוטומטית ממך בתור יוצר - הומו, שמאלני- לשרת איזו אג'נדה שתחומה בגבולות מאוד צרים. אני בסך הכל רציתי לספר סיפור, בראש ובראשונה סיפור אהבה. עיניין אותי שהוא יהיה כתוב טוב, שיהיה חכם, משוחק כמו שצריך וירגש. מי שניחן במידה מסוימת של מורכבות, יבין שהסרט כן נוקט עמדה, רק שהיא מוגשת אחרת. יש בסרט סצנה מבריקה שבה החבר'ה רוקדים טראנס במוצב. מי שיסתכל מעט פנימה יבין שיש פה תיאור של אנשים צעירים שבמקום להיות תקועים בלבנון, הם אמורים לחיות חיים נורמטיביים- לרקוד, להתאהב, להתאכזב, ולא למות בלבנון. יש פה ביטוי מאוד פציפיסטי. השיח הפוליטי מרדד, הוא גורם לדברים להיראות משעממים וחד ממדיים. וכן, סליחה, אבל זה לא סרט על הסכסוך או על הכיבוש. כל דבר צריך להיות צבוע בגוון פוליטי? זה נמוך, שטחי, יוצא רע, אני לא מאמין בזה".

(יוסי וג'אגר- הגרסה הבין לאומית)

מלבד ההתייחסות השנויה במחלוקת כלפי "יוסי וג'אגר" ניתן לשלוף מהביוגרפיה של ברנהיימר נקודות ציון נוספות שמעידות על נטייה לטיפול בנושאים אווריריים. כך למשל כשעקר ללוס אנג'לס ומילא את תפקיד "הכתב לענייני הוליווד", שבמסגרתו שימש בעיקר בורג במערך יחסי הציבור של כוכבי קולנוע; וכשתשע שנים מאוחר יותר השקיע ממיטב זמנו ומרצו בכתיבת התסריט לסבונייה "פיק-אפ"; וגם הבחירה לסגת ממקצועו כעיתונאי (הטור ב"הארץ" לא נחשב, גם ברנהיימר חושב כך) ולהתמסר לכתיבת דרמה-קומית, רווית סאב-טקסט מחאתי ככל שתהיה. למרות שאין בכל אלו בכדי להכתים את הרזומה רצוף האידיאולוגיה שלו, זו לא תהיה הנחה קלושה מדי אם נאמר שמסלול חייו המקצועי של ברנהיימר נע בכיוון פשרני, אפילו כזה שמעדיף לא להכעיס. "זה לחלוטין לא נכון", הוא קובל. "תעבור על תיק העיתונות שלי לאורך השנים ותראה כמה הכעסתי. אני מדבר איתך עד רמות של איומים על חיי. באופן הכי בוטה לאורך השנים נכנסתי במתנחלים, אוכלוסייה מתועבת בעיני. העיתון 'נקודה' בחר אותי בזמנו לאחד מעשרת העיתונאים השנואים ביותר. שלא לדבר על החזית ההומואית שהייתי ממוביליה. ניהלתי כל כך הרבה מלחמות לאורך השנים. נכון שכדי להיות הוגן הקפדתי שדברים לא ייכתבו במעמד צד אחד ובאופן מתלהם, אבל פירסמתי גם ביקורות איומות על אנשים. כשאני לא סובל מישהו אני לא יודע להיות פוליטיקאי ואני נכנס בו הכי חזק".

עירית לינור, למשל.

"שורש הסכסוך שלי עם עירית לינור הוא בראיון שבו היא הרצתה לי על כך שלא צריך לאפשר אמהות חד הורית, ושלהומואים אסור להביא ילדים לעולם. הכותרת היתה 'מיס שמרנות'. מאז, חוץ מכמה תקריות נקודתיות אנחנו לא מדברים. היא עשתה את 'משמרות', אנחנו את 'עד החתונה', מעבר לזה אין לי מה להגיד, היא באמת יכולה לקפוץ".

גם היום אתה נכנס באנשים באותו אופן?

"היום אני במקום אחר. התפיסות שלי לגבי נושאים מסוימים הן הרבה פחות רדיקליות. אני לא מתייחס לדברים באותה עוצמה. מה גם שאני כבר פחות עיתונאי, ויש אנשים שעושים את הדברים האלה מעולה במקומי. תפקיד המרצה נמאס עלי. הדברים היחידים שבשמם אלחם ונגדם אצא בכל הכוח הם גזענות, הומופוביה והתעללות בבעלי חיים. לגבי שאר הדברים, כשיש לי מה להגיד, אני מביע את זה דרך הסדרה. לצורך העניין יש לנו בסדרה גבר בן 50 שלא מוצא עבודה. זה בעיני אמצעי הרבה יותר מורכב ומתוחכם להביע עמדה מאשר לצעוק אותה בעיתון. לפעמים אני משתעשע ברעיון לכתוב בעמודי הדעות של 'הארץ', אבל רוב הזמן אני די מותש מבליל התובנות הזה. כשיש משהו שמוציא אותי משלוותי, אני כותב עליו בטור שלי או טווה סביבו סיפור".

"עד החתונה", רביעי, 22:00

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ