על מסלול התרסקות: סיכום העונה השישית של "מד מן"

במשך חמש עונות בנה מתיו ויינר את השריון של דון דרייפר כדי לרסק אותו בעונה מסחררת אחת. הנפילה של דון מוכיחה יותר מכל את הצורך לברוא לעצמנו פרסונות שונות, שיקלו על העולם לקבל את הסתירות הפנימיות שלנו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

"לישו היתה שנה רעה" – דון דרייפר מסכם את 1968, ואת העונה השישית של "מד מן"

עונה לא קלה עברה על כוחותינו. שנת 1968, אחת השנים הסוערות והאלימות בהיסטוריה של ארצות הברית, הביאה איתה את מלחמת וויאטנם, ההתנקשות במרטין לותר קינג, הרצח של בובי קנדי ואינספור מהומות שפרצו בעקבות האירועים הללו. הלוחות הטקטוניים שמעצבים את האומה האמריקאית החלו לזוז לכל הכיוונים, וגם מי ששייך לאליטה הניו יורקית – כמו כל הדמויות ב"מד מן" – כבר לא היה מסוגל להתחמק מהשינויים הפוליטיים והחברתיים שהקיפו אותו. » מד מן - כל הכתבות והביקורות» איך הסתיימה העונה השישית? » מד מן: צוללים עמוק לתוך "התופת"» המדריך המלא לקוקטיילים של "מד מן"

כמו תמיד, ההיסטוריה שימשה רקע לחיי היום-יום. הטלוויזיה והרדיו פעלו ללא הרף, קמפיינים נגנזו בגלל שהם מעוררים אסוציאציות לוויאטנם, וקמפיין אחד כמעט ונהרס אחרי שדון התעקש לנצל ישיבה עסקית כדי לעזור למיטשל רוזן להתחמק משירות צבאי. האלימות הזו התבטאה גם בשודדת האפרו-אמריקאית שפרצה לביתם של דון ומייגן, בחרדה המתמשכת של פגי שהסתיימה בכך שהיא נעצה סכין בחבר שלה בטעות, ובאגרסיביות של אנשי "שברולט", שכללה תאונות, משחקי שתייה וירי בפרצופו של קן האומלל.

העונה השישית של "מד מן", שכללה פרקים מבריקים של ממש (כמו Man with a Plan, The Crash ו-The Better Half) לצד פרקים חלשים יותר בסגנון אופרת סבון או מותחנים פסיכולוגיים, עסקה גם באופן שבו האלימות החיצונית מהווה טריגר לאלימות שמגיעה מבפנים. הפגישה הגורלית של דון עם החייל דינקינס בהוואי בפרק הפתיחה של העונה עימתה אותו חזיתית עם המלחמה המשתוללת – אבל גם עם השדים הפנימיים שרדפו אותו לאורך כל הסדרה. המפגש הטראומתי הזה היווה את יריית הפתיחה לצלילה ארוכה אל מעמקי התופת הפרטית של דיק ויטמן. צלילה ארוכה אל מעמקי התופת. (צילום: רשת AMC)

אם בעונות הקודמות דון היה עסוק בעיקר בהדחקה של ילדותו וזהותו האמיתית, בעונה הנוכחית הטקטיקה הזו פשטה את הרגל. העבר ניבט אליו מכל כיוון: וויאטנם מזכירה לו את השירות שלו בקוריאה, השודדת שמזדהה כ"דודה איידה" מבהירה לו שבתו הבכורה לא יודעת עליו כלום, הוא לא מסוגל לספר לסילביה שהוא בעצם מתחזה, וכמעט כל פגישה עסקית מהווה טריגר למשבר נפשי. במילים אחרות, הפרסונה הציבורית שדון דרייפר עובד כל כך קשה כדי לתחזק מתחילה להיסדק, והרמזים הרבים למחשבות אובדניות והזיות על מוות בעונה הזו העלו לא פעם את השאלה האם הגיבור של "מד מן" ישרוד עד סופה.

האהבה היא סקס וסקס זה זנות

וויינר וצוות הכותבים שלו בחרו להשתמש שוב ושוב באותם מוטיבים ויזואליים ותמטיים: מעליות, דלתות, מכוניות וזונות. העיסוק בזנות בעונה הזו גבל באובססיה. הפלאשבקים של דון/ דיק לילדותו בבית זונות בפנסילבניה, היחסים הסאדו-מזוכיסטים שלו עם סילביה ואמירות בסגנון "בכל פעם שמגיע לכאן לקוח חדש המקום הזה נראה כמו בית זונות" – כל הסצנות הללו הבהירו באמצעות פטיש חמישה טון שדון דרייפר מזהה אהבה עם סקס, וסקס עם זנות. אהבה מבחינתו היא מונח אידיאלי מופשט שקיים רק בספרים או בעולם הפרסום רוויי הדימויים השקריים (כמו הילדים שאבא שלהם פורע את שיערם בחיבה ונותן להם שוקולד "הרשי"), או לחלופין - מצרך שניתן לו בעירבון מוגבל תמורת משהו אחר. כל אישה הופכת לזונה. סילביה (צילום מסך: רשת AMC)

לכן, כאשר דון נתקל בגילוי אמיתי של אהבה – מצד מייגן, סילביה, בטי או אפילו הבן שלו, בובי – הוא מגיב אליו בהתקף פאניקה. מבחינה זו הדיאלוג הנהדר בינו לבין בטי במחנה הצופים של בובי היה רגע רב-חשיבות. היא הסבירה לו שמייגן עדיין לא הפנימה שהדרך הטובה ביותר להכיר אותו היא לשמור ממנו מרחק. בהתאם, העונה השישית עסקה בעיקר בשאלה האם לדון יש אפשרות להשתנות וללמוד לא רק לאהוב, אלא בעיקר לאפשר לאחרים לאהוב אותו. לכן כמעט כל דמות שימשה ככפיל שלו: פיט הדגים את הבדידות והדכאון הכרוכים בחיים נטולי משפחה, טד הבהיר לדון (ולצופים) את הצורך להילחם על התא המשפחתי גם במחיר של הקרבה קשה מנשוא, ובוב בנסון תפקד כתזכורת לכך שכל סוד סופו להתגלות.

בעוד שדון ירד עוד קומה ועוד קומה (פיזית ומטפורית), הדמויות מסביבו נאבקו בלא מעט שדים משלהן. זו היתה עונה שהתמקדה לא מעט בפגי ובגברים הסובבים אותה – אייב, טד, סטן, פיט ודון – ובאופן שבו היא מטפסת במעלה עולם הפרסום הגברי עד שהיא מגיעה לצמרת, הכי רחוק שאפשר מנקודת הפתיחה שלה כמזכירתו של דרייפר בעונה הראשונה. ג'ואן עברה גם היא מסלול מכשולים מפרך משל עצמה, וזה לא מקרה ששתי הדמויות הנשיות המרכזיות בסדרה מוצאות את עצמן ללא בן זוג (ועם ילדים שכל אחד מהם ייאלץ לגדול ללא האבא הביולוגי שלו). טיפסה עד לצמרת. פגי (צילום מסך: רשת AMC)

אבל הגאונות האמיתית של "מד מן" היא לאו דווקא העלילה והטוויסטים הדרמטיים, אלא היכולת של וויינר להפתיע גם אחרי עשרות פרקים ושש עונות. אחרי שרוב העונה עסקה בהתמוטטות הנפשית המעיקה של דון דרייפר, הפרק האחרון סיפר סיפור שונה לחלוטין. בזמן שהעונה הקודמת הסתיימה בהתאבדות הדרמטית של ליין פרייס, העונה השישית נחתמה בסצנה מרגשת ונטולת דיאלוג: דון לוקח את שלושת ילדיו לבית ילדותו, והמבט בעיניה של סאלי אומר הכל. בפעם הבאה ש"דודה איידה" כלשהי תגיד לה שהיא גידלה את אבא שלה, היא תדע האם היא משקרת או אומרת אמת.

יש דרך חזרה מ"התופת"?

אבל המסע של דון להשלמה עם עצמו ועם עברו עדיין לא הסתיים. למרות הטון האופטימי במפתיע של הפינאלה, במובנים רבים דון נמצא בתחתית. הוא מכור לאלכוהול, הנישואים שלו במשבר עמוק, השותפים שלו תקעו לו סכין בגב ואיש הפרסום השנוא עליו עומד לרשת את מקומו בסוכנות. בנוסף, למרות המבט האמפתי של סאלי, ספק אם הקשר ביניהם יחזור אי-פעם לקדמותו. העונה השביעית, לפיכך, תעסוק ככל הנראה בשלב שמגיע אחרי ההדחקה, הווידוי וההשלמה – הבנייה מחדש. האם דון דרייפר יצליח לבנות לעצמו זהות שאינה מפוצלת? זהות שהיא לא דיק ויטמן ולא דון דרייפר, אלא מישהו שמסוגל להכיל את שניהם? והאם העולם שסובב אותו יוכל לקבל זהות מורכבת כזו, שהיא הדבר הכי רחוק מהפרסונה הקשוחה של איש פרסוום מבריק ושחצן?

הקסם של "מד מן" הוא שהדמות של דון מתפקדת באופן כפול: מצד אחד זוהי דמות אמינה, מורכבת ומעוררת הזדהות. מצד שני זוהי מטפורה לחלום האמריקאי ולצורך האנושי לברוא לעצמנו פרסונות שונות, כאלו שיקלו על העולם לקבל את אינספור הסתירות הפנימיות שמרכיבות אותנו. בעוד שדון ובוב בנסון גנבו זהויות מאחרים, כמעט לכל דמות בסדרה יש זהות מפוצלת באופן זה או אחר. מבחינה זו "מד מן" היא מחקר מתמשך של האופן שבו נורמות חברתיות והיסטוריות מעצבות התנהגות אנושית. למרבה האירוניה, העובדה שמדובר בסדרה תקופתית שמתרחשת בשנות השישים הופכת אותה לרלוונטית עוד יותר. היא ממפה את השינויים הדרמטיים ביותר שעברו על האומה האמריקאית בעשורים האחרונים רק כדי לחשוף כמה מעט אכן השתנה.ספק אם דון יצליח לשקם את הקשר אתה. סאלי (צילום: רשת AMC) 

בפרק המבריק "ההתרסקות" וונדי, בתו ההיפית של פרנק, מנסה לנחש את מחשבותיו של דון. היא אומרת לו "שאלת 'האם מישהו אוהב אותי?" והוא מסתכל עליה בתדהמה ואומר "איך ידעת?". התשובה – "כי זה מה שכולם שואלים". בהתאם, האופן שבו ניסיון החיים הייחודי של דון דרייפר מתורגם לחוויה אוניברסלית עומד בבסיסה של הסדרה, המדגישה את הדומה באמצעות פסיפס של דמויות מובחנות, מורכבות ושונות זו מזו. בסופו של דבר "מד מן" עושה משהו נדיר למדי במונחים טלוויזיוניים: היא גורמת לנו לייחל שכל הדמויות הללו - פגומות, נרקיסיסטיות וצבועות ככל שיהיו – ימצאו בסופו של דבר קצת שלווה. מבחינה זו מדובר בסדרה שמנסה – ומצליחה – להפוך את צופיה לבני אדם אמפתיים יותר, כמו כל יצירת אמנות גדולה. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ