אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה עוזי וייל נכשל במקום שיאיר לפיד הצליח?

עוזי וייל מצטרף לטרנד שהתחיל בפוליטיקה ועבר לאמנות: לכבוש את הפייסבוק ולנסות לתרגם את ההצלחה הוירטואלית למציאות. אלא שבפיד יש מקום לדעות של כולם וכסף בכיס לתרום לאמנים מובילים דווקא אין

תגובות

גם אם זה לא נאמר במפורש, עושה רושם שאומת הפייסבוק מאשימה עכשיו את עוזי וייל בבגידה. הכותב המחונן שסחף 18,626 עוקבים (נכון לכתיבת שורות אלה ולא כולל 5,000 חברים) וזוכה למאות לייקים ועשרות שיתופים על כל פוסט – מוצג עכשיו כמי שניצל את מעמדו כגיבור רשת, השתמש במאמיניו ואז זרק אותם לטובת בצע כסף. זה לא רק הפוסטים השנונים כל כך שהלהיבו את אלפי העוקבים. זו הבחירה של וייל בפייסבוק כפלטפורמה להפצת טקסטים. לכמה רגעים היה נדמה שהאיש שאחראי למערכוני הקאלט של החמישייה נזנח על ידי הממסד התרבותי הרשמי ועכשיו הוא איתנו, כאן בפייסבוק. האכזבה הגדולה מוייל נוגעת לפער הזה שבין התדמית לבין המציאות. וייל עצמו הגיב בשני פוסטים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא תימהון. אם לסכם בכמה מילים: מה אתם רוצים ממני? אתם חושבים שאני איזה אנרכיסט שבא לשנות את הסדר הקיים? לא הבטחתי לכם מהפכה, אני בסך הכל מנסה להתפרנס פה. וייל מסרב להבין שזה לא כל כך משנה אם הוא הודיע מראש - באותיות הקטנות - על הוצאת הספר, או מעולם לא התחייב שהרומן הטרי ייעדר ממבצעי 4 ב-100 המושמצים כל כך. למעשה הוא מסרב להבין את המדיום. ברגע שהכותב רב הפעלים הזה פנה לאפיק האינטרנטי כדי לגייס כספים לספר החדש שלו הוא שם את עצמו בצד מאוד מסוים בתרבות הישראלי. אריה דרעי קורא לצד הזה "אלה שאין להם". מי האנשים שפונים לקיקסטארטרים למיניהם? אלה הבלתי מקושרים, האמנים הרעבים ללחם, כאלה שאין להם חברים בחברות התקליטים, בהוצאות הספרים או במערכות העיתונים. עוזי וייל הוא לא כזה. הוא אינו אמן מיוסר, הוא רצוי ב"תעשייה" (כל תעשייה) וככל הנראה מסתדר עם הפרנסה. אז למה הוא מבקש עזרה מהקהל? באופן רשמי, וייל אמר לכל כלי תקשורת שראיין אותו: "ביקשתי את תמיכת הקוראים כדי לפנות את הזמן לגמור את הספר. בעזרת התמיכה של הקוראים התפניתי לחודש עבודה ויכולתי לעשות את זה". באופן בלתי רשמי, עושה רושם שוייל ביקש לצלוח משימה שמעטים מכוכבי הפייסבוק הצליחו בה: לחצות את הקווים ולתרגם את ההצלחה הוירטואלית שלו לכסף. כלומר, הפנייה שלו לעזרת הקהל הייתה מותרות, לא צורך קיומי. הסטטוס שעורר את המהומה (צילום מסך) ואת זה אומת הפייסבוק התקשתה לעכל. מבחינתה, אי אפשר לפשוט יד בפייסבוק ובמקביל לשתף פעולה עם הוצאת ספרים גדולה, זוהי חבירה לכוחות האפל שמנוגדת למטרות שלשמן הוקמה הקהילה הוירטואלית המפוארת הזאת. צריך לזכור שוייל הוא לא היחיד. גם להקת הבילויים פנתה לכיס שלנו דרך הפייסבוק. הלהקה הזאת, שהאיחוד שלה ממלא אולמות בכל רחבי הארץ, פנתה למעריצים וביקשה מהם תשלום כדי שיוכלו להוציא את אלבומם השלישי, "הורה הסלמה". גם כאן כדאי לשאול: למה בעצם? ימי ויסלר ונועם ענבר הם מהאמנים המוערכים בסביבה. רוצים כסף? עם עוד קצת עבודה, כלומר עוד קצת הופעות, לא תצטרכו עוד את עזרת הקהל. אבל הבילויים – כמו וייל – בחרו במסלול אחר ורומסים למעשה את אמני השוליים שמצאו מפלט במסלול הזה, אחרי שלא מצאו את עצמם בשום מסלול אחר. אפשר להשוות את הקיקסטארטרים למיניהם לטוקבקים או למכתבים למערכת או לרשתות החברתיות, שמהווים מפלט לקהל הרחב שאין לו דריסת רגל באתרי האינטרנט הגדולים / במערכות העיתונים. ההשתלטות של אמנים מהזרם המרכזי על המסלול שנועד לבלתי מקושרים דומה להשתלטות של על "הפוליטיקאים החדשים" על פייסבוק. יאיר לפיד, שיכול להשיג ראיון בפריים-טיים מתי שרק ירצה, מבקש לקחת חלק גם בזירה הוירטואלית שפתוחה לכולם. ההבדל המרכזי הוא שלכולם יש מקום בפייסבוק, לפיד לא גוזל את מקומו של אף אחד. הכסף של שוחרי התרבות, לעומת זאת, מוגבל. מי שמשלם לעוזי וייל ולבילויים – לא יוכל להוציא את עשרות השקלים האלה גם על המיזם האנרכיסטי והבועט שמחכה בפתח ושאותו לא תוכלו לשמוע בשום מקום אחר.

כתבות שאולי פספסתם

*#