אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המסך המפוצל: הפורונוגרפיה של צופית גרנט

גם צופית גרנט וגם שידורי יום הזיכרון הוכיחו השבוע שהטלוויזיה לא יודעת להתמודד עם רגשות מורכבים, ולכן היא מרדדת אותם לשכבות של טוב או רע ומעדיפה לתת למוזיקה לעשות בשבילו את העבודה

תגובות

1. המסע של צופית גרנט לאיתור בני משפחה אבודים כובש בשבועות האחרונים את טבלת הרייטינג. זוהי העונה השלישית בה גרנט הופכת את עצמה למדור לאיתור קרובים ומבטיחה לעזור לאנשים האבודים (כשם תכניתה) למצוא את שאיבדו וכמובן גם את עצמם על הדרך. בזמן שחלף מאז שידור העונה השנייה של התכנית, הטלוויזיה עברה שלב בהתפתחות האבולוציונית. בניגוד להליך ההתפתחות של ילד למשל, הטלוויזיה מתפתחת לאחור. ילד נולד כשהוא יודע רק לבכות ולאט לאט הוא לומד לדבר ולבטא רגשות באמצעות מילים. הטלוויזיה שהיתה הזירה המרכזית של הדיבור, מוותרת לאט לאט על היכולת הזאת לטובת רגשות ראשוניים וילדותיים יותר. הבכי, שהיה שמור פעם לטלנובלות או לרגעי שיא קיצוניים, כבש בשנה האחרונה כל חלקה טובה על המסך. הוא משמש להעביר מנעד של רגשות שנעים מהתסכול שבבישול יתר של בצל, דרך הכאב הבלתי נסבל נוכח העובדה ששרית חדד מעדיפה אחר על פניך. קשה למצוא היום פרופורציות בטלוויזיה. כבר אין הבדל בין עצב לשמחה והכל בא לידי ביטוי בדמעות. הליטרים שנשפכים על הצופים מדי שבוע הם הבעיה של צופית גרנט. אם הקלוז אפ הקיצוני על הבכי הפך להיות נחלת הכלל, איך היא יכולה עדיין לרגש? אבל גרנט לא נותנת לזוטות כמו תכנית כשרונות מוזיקליים וקולינריים לבלבל אותה. הרגשות של הגיבורים שלה אמיתיים והיא משתדלת להעצים אותם בכל דרך אפשרית. אחת מהן היא הפסקול. אלא שכיוון שמדובר בסיפורי קיצון על הורים וילדים שלא התראו עשרים שנה, התגובות ברגע המפגש כל כך קיצוניות, שלא צריך להעצים אותן, נהפוך הוא. כדי להפוך את הרגעים האלו לקלים לעיכול, צריך דווקא לעדן אותם. התפרצות הרגשות הבלתי נשלטת שנראית על המסך נעטפת בשיר קליט וקליל והתוצאה ביזארית להפליא. בחורה בת 29, שלא ראתה את אביה מאז גיל 8, צורחת מהתרגשות וברקע עידן רייכל מתעקש להמתיק את הרגע שפשוט אי אפשר להמתיק, או אמא שמתאחדת עם בנה לראשונה מאז שהיה בן שנתיים ונקרעת מהתרגשות מלווה בהסבר של אייל גולן כי "אם יש גן עדן" הוא כאן. סצנה ביזארית להפליא. צילום מסך מתוך "אבודים"

2. השבוע תועדו בטלוויזיה משפחות אבודות רבות שצופית גרנט כבר לא יכולה לעזור להן. שידורי יום הזיכרון, בהתאם לתהליך הרגרסיבי שעוברים שידורי הטלוויזיה בימי חול, התאפיינו השנה בכמה שפחות מלל וכמה שיותר שירים. שרים בכיכר בת"א, זוכרים שרים ומספרים בבריכת הסולטן, ערב שירי לוחמים בראשון לציון: בכל עיר ובכל ערוץ שרו כדי לזכור וזכרו כדי לשיר. כיוון שהתותחים עדיין רועמים, כך לפחות לפי נאומיהם של ראשי מערכת הביטחון השבוע, המוזות הדוקומנטריות שותקות. הזכייניות מעדיפות להציף את המסך בשירים שבדרך כלל מסיטים את העיסוק משאלות חשובות ועדיין אקטואליות שעשויות לצוף ביום הזיכרון. השירים, שמבטאים איזו חוויה אישית ורגשית, הם הדרך הטובה ביותר ליצור האחדה קולקטיבית. שירי הזיכרון ברובם לא מתיימרים למצוא משמעות לאובדן, הם פשוט מבטאים את ההתמודדות איתו ואת הכאב שנובע ממנו. לכן הם הפתרון הנוח ביותר: הם לא מציפים שאלות קשות, משרים את האווירה הנכונה והעצובה ולא מערערים על הסדר הקיים שבו חיילים מתים למען המדינה. 

בכל עיר ובכל ערוץ שרו כדי לזכור וזכרו כדי לשיר. צילום מסך מתוך שרים בכיכר

3. שידורי יום הזיכרון כמו התכנית של גרנט הזכירו עד כמה הטלוויזיה הישראלית לא מסוגלת להתמודד עם רגשות מורכבים. כבר מזמן שלא ניתן לראות על המסך נרטיבים שיש בהם יותר מרגש אחד: יש טוב או רע, יש שמח או עצוב. כשלא רוצים לבטא שום דבר מורכב, הפסקול הופך לכלי היעיל ביותר: הוא מכוון לרגש הבסיסי ביותר של הצופה ועוזר לו לדעת בדיוק מה הוא צריך להרגיש. אם בטעות בחורה שאמורה להיות שמחה מכך שהיא פוגשת את אבא שלה צורחת מכאב ומעוצמת הרגשות, דוחפים את עידן רייכל לסצנה כדי שנבין שאנחנו אמורים להתרגש ולא להיבהל. אם עוצמת הרגשות של האם ובנה חזקים מדי, אנחנו זקוקים לאייל גולן שיבהיר לצופים ש"יש רגעים, נגמרות לי המלים". הכל כדי שחלילה לא נעביר ערוץ. הניסיון לעדן את ההתפרצות הכמעט אקסטטית שמוצגת על המסך בעזרת שירים קיטשיים דומה לניסיונות להקנות משמעות לאובדן. ניסיון שנדון מראש לכשלון. ישנם כאבים שאי אפשר להסביר, שכשהם יוצאים החוצה הם כל כך מוחצנים שפשוט אי אפשר להסתכל עליהם. וגם לא צריך לנסות.

כתבות שאולי פספסתם

*#