אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ליבוביץ" מזכיר שאפשר לעשות לא רק בשביל תועלת

פרובוקציות בצד, הרגעים השקטים בסדרה על ישעיהו ליבוביץ הם המרתקים באמת וחושפים מושג שכבר כמעט לא קיים היום בשיח הפוליטי: לעשות את הדבר הנכון. עד שיחזרו לאמץ אותו, אפשר להתענג על הסרט

תגובות

הבאזז האחרון סביב ישעיהו ליבוביץ מרגש. לאורך ההיסטוריה לא היו כאן, וכרגע בטח אין, הרבה אנשי רוח – רוח של ממש, לא כיפה שמכניסה אותך לכנסת – שלמישהו אכפת ממה שיש להם להגיד. זה, אגב, לא עניין חד צדדי: גם אם זה בעידוד הסביבה שלא כל כך שמה עליהם, נראה שגם לאנשי הרוח שנותרו פה נמאס להטיף לכל מה שקורה סביבם, לנסות להתערב באמת בחרא של היומיום, ושגם הם מעדיפים להתעסק בשלהם באולם הרצאות כזה או אחר ולנבוח הערות שוליים אקדמיות בשעה שהשיירה הדורסנית עוברת. ישעיהו ליבוביץ היה דמות ייחודית ואדג'ית כשלעצמה, אבל חד פעמית גם במערכת היחסים שלה עם החברה שסביבה. הוא קיים דיאלוג אמיתי עם האנשים ועם המקום שהוא חי בו, ויכוח שהוא לא רק פנימי או פנים מגזרי, אלא חברתי כללי, אכפתי. הדיון הזה היה כל כך פורה ואמיץ, שעד היום הוא רלוונטי ומדמם. פרק המגזין של "אולפן שישי" בשבוע שעבר נפתח בכתבתו של יגאל מוסקו על ה"שוויון בנטל" – שם הקוד העדכני לגיוס חרדים לצבא. גם היא עסקה, כמו כתבות אחרות מהשנים האחרונות, בפער הלא ייאמן שנפער בין החברה החרדית לבין החברה החילונית בישראל. אם ישעיהו ליבוביץ עוד היה כאן, ספק אם הוא היה שותק בעניין, כמו חוקרי התלמוד והמקרא, הפילוסופים ואנשי הרוח שחיים בינינו, אבל מתעקשים באופן כמעט גורף שלא להשתתף בהכרעות שמחייבים החיים האלה. לליבוביץ היה, כנראה, הרבה מה להגיד בסוגיה הזאת – ולציבור הישראלי היה כנראה לא מעט חשק לשמוע.האמת היא שמעבר לדיבורים על יודונאציזם ולמרות הקול הזועק והפרובוקציות המכוונות, הסדרה החדשה סביב דמותו של ישעיהו ליבוביץ מגלה קריאה עוד יותר חתרנית שלו. אחרי הכל, בעד הפרדת דת ממדינה קמו מאז רבים, נגד הכיבוש גם, ולהשוות דברים לשואה הפך בזמן שחלף למשהו בין בדיחה לבין חומר גלם אולטימטיבי לממים בפייסבוק.  מה ש"ליבוביץ" מגלה דווקא ברגעים השקטים שלה הוא הבסיס האמוני של ליבוביץ, זה שבו הוא מפסיק לשאול שאלות; המקום שבו הוא מצדיק את המצוות בכך שפשוט צריך לקיים אותן, ומתנגד מכל וכל לגישת השכר והעונש. באקלים הפוליטי־חברתי־כלכלי העכשווי, האמירה הזו כמעט לא תיאמן. כל הסיפור של "שוויון בנטל", הרי, מסתמך לא על ערכים של שוויון אוניברסלי או משהו בסגנון, אלא על סאבטקסט אגרסיבי בהרבה, שאומר "ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו". ליבוביץ מסרב לעשות דברים כדי שייצא לו מהם משהו, וקורא גם לחברה שהוא חי בה (כי עוד אכפת לו ממנה, לא כדי ליהנות מתוצאות הקריאה הזאת שלו) לעשות דברים כי הם הדבר הנכון לעשות, ולא בגלל שרשרת האירועים שעתידים להתרחש בעקבותיהם. כבר שנים ש"לעשות את הדבר הנכון" זה לא ערך בשיח שמתנהל סביבנו – זה קשור לעובדה שמנהלים אותו פוליטיקאים וכלכלנים, אנשים שחיים בין שכר (מופרז) לעונש. אנשי רוח חדים, חצופים ומעורבים כמו ליבוביץ בזירה היו עלולים להזכיר לנו שיש דברים שעושים פשוט לשמם; בינתיים, ניאלץ להסתפק ב"ליבוביץ".

"ליבוביץ: אמונה אדמה אדם". ב' 25.2, 22:00. ערוץ 8

כתבות שאולי פספסתם

*#