אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האני בו בו" לפניך: איך כבש הווייט טראש את המסך?

עלייתה של הדוקו-ריאליטי המדוברת "האני בו בו" בישראל היא הזדמנות טובה לבדוק מתי העניים הופיעו לראשונה בטלוויזיה האמריקאית, לאן הם נעלמו ולמה עכשיו הם כובשים אותה מחדש

תגובות

הגעתה של "האני בו בו", סדרת הווייט טראש של ערוץ הריאליטי TLC, ליס דרמה במוצ"ש הקרוב נותנת הזדמנות להיכנס לקרביים של אמריקה האמיתית. אפשר לעזוב את הסדרות הנקיות והשנונות של HBO שכבשו את המסך, להתעלם מההתקדמות המטאורית של AMC בחמש השנים האחרונות או אפילו מסצנות האלימות המהודקות של שואו טיים. אמריקה אמיתית לא נמצאת ברחובות המצולמים היטב של ניו יורק או על המדרכות שטופות השמש של לוס אנג'לס. אמריקה האמיתית נמצאת עמוק, אבל עמוק, בחרא. והם מתים על זה.

"האני בו בו" (שמגיעה ארצה שנה אחרי שעשתה את סיבוב הניצחון שלה על המרקע האמריקאי, אבל זה מה שנחמד בטראש, הוא נשאר טרי גם שנה אחרי) היא ההוכחה שבעלת הברית הגדולה במערב הגיעה לנקודת השפל הגדולה ביותר שלה. כן, יותר נמוך מסדרת הריאליטי על התאומות הסיאמיות שמחפשות אהבה. בובו היא אלאנה תומפסון, מפלצת בלונדינית בת חמש, עם עודף משקל חמור, התמכרות למשקה אנרגיה קטלני ובת לאמא הגרועה בעולם: ג'ון שאנון. השתיים התגלו בתוכנית הריאליטי toddlers&tiaras שעקבה אחרי עולם תחרויות היופי לילדות. תעשייה משגשגת של ריסים מודבקים, טיפולי בוטוקס בגיל ארבע והלבנת רקטומים. השתיים הטירוף שלהן בלט מיד והוביל אותן לקבל תוכנית טלוויזיה אישית ועתירת רייטינג. היכרות עמוקה יותר עם השתיים חשפה כי שאנון, בת 32 בסך הכל, היא אם לשלוש בנות משלושה אבות שונים (אחת מהן הפכה אותה לסבתא לאחרונה), בעלת משקל עודף ופה של נהג משאית. היא מתעלקת על שירותי הרווחה המקומיים באופן שגורם לקצבאות החרדים להיראות כמו דמי כיס. סדרת הריאליטי הקפיצה את הרייטינג של הערוץ הנידח למקומות שהוא לא חלם והפכה את משפחת הווייט טראש העילגת ביקום לגיבורי תרבות חדשים ועשירים. הנה באה בו בו. הטריילר לסדרה:

הטלוויזיה האמריקאית תמיד אהבה לפלרטט עם המעמדות הנמוכים, בתנאי שהן נותרו כדמויות משנה נלעגות או מילאו את שורת האורחים בתוכניות האירוח של אחר הצהריים. הסברה הרווחת הייתה כי המעמד הבינוני, מי שאליו מכוונים שוק הפרסום ועיקר התכנים בטלוויזיה,  לא יזדהה עם מעמדם של הדפוקים והעניים ועלול להירתע מתוכנית ששמה אותם במרכז. אבל אז הגיעה רוזאן בר והפריכה את המיתוס. ב-1987 הציעה מרסי קרסי, אחת המפיקות הראשיות של "משפחת קוסבי" ליצור תוכנית טלוויזיה חדשה על משפחה ענייה "ללא הטבות מיוחדות". הכותב של משפחת קוסבי הוחתם על כתיבת התסריט ורוזאן בר נבחרה לגלם את אם המשפחה שעובדת במפעל כושל. בתוכנית הראשונה צפו 21.8 מיליון בני אדם. מעודדת מההצלחה ביקשה בר לשלב חלקים אוטוביוגרפיים מחייה בעלילה והפכה תוך 13 פרקים לכותבת והיוצרת הראשית.

במקביל לרוזאן עלתה באותה שנה הסדרה "נשואים פלוס", סיטקום מרובה מצלמות שהראה את חיי המעמד הנמוך במלוא עליבותם המשעשעת. אל בנדי (בכיכובו של אד אוניל) היה כוכב פוטבול בתיכון שלקח שתי פניות לא נכון ומצא את עצמו עם חיים של מישהו אחר: אישה עם חיבה למתוקים, בן בתול ובת זנותית. הסדרה שרדה במשך 11 עונות, נצח במושגי טלוויזיה. מבין כל המשתתפים רק אוניל הצליח להמציא את עצמו מחדש ב"משפחה מודרנית", כריסטינה אפלגייט עדיין מנסה. פרצה את הסכר. קטע מתוך "רוזאן":

הפריחה הכלכלית שעברה על ארצות הברית משנות התשעים ועד 2007 הצליחה לדחוק החוצה כל סדרה שהעזה להציב במרכז מעמד כלכלי לא צרכני. את השינוי העיקרי חייבים עלובי החיים דווקא למי שחתום על כמה מיצירות המופת של תור הזהב הנוכחי: אלן בול. אחרי שקטף כל תואר אפשרי התיישב בול לכתוב את "דם אמיתי" אותה ייעד לאכסניה המפנקת של HBO. רק אדם עם ביצים כמו של בול יצליח למכור לרשת האקסקלוסיבית בעולם סדרה שבמרכזה מלצרית טלפתית בשם סוקי (הסדרה מבוססת על סדרת ספרים מצליחה בשם "מסתרי הערפדים הדרומיים" מאת שרלין האריס") ומערבבת בחן גזענות, גילוי עריות, ערפדים, אנשי זאב ועלילה טלנובלית המצולמת בתקציב של מדינה קטנה במזרח התיכון. "דם אמיתי" הציגה לעולם את הלך הרוח בדרום ארצות הברית במינימום שיפוטיות ועם הרבה חוש הומור. ישנן עיירות שבהן מלצרות בגיל 35 נחשבת לעבודה טובה, לכולם יש מעבדת מת' במוסך ויום עבודה מסתיים בשיכרות כללית ואורגיה עם אנשי זאב וקרובי משפחה. תו האיכות של בול לצד משבר כלכלי חמור שדרדר עוד ועוד אנשים לכיוון קו העוני פרץ את הסכר. פתאום כולם רצו לרדת לסלאמס.

לצד תוכניות ריאליטי הזויות שהכניסו את הצופים לחצר האחורית של אמריקה ("קייט פלוס איית'" או "בנות 16 ובהריון" למשל) החלו רשתות הטלוויזיה הממוסדות יותר להשקיע בדרמות עם גיבורים שלא עובדים במשרדי עורכי דין או במרפאות פרטיות (אבל בהחלט זקוקים לאנשי המקצוע האלו יותר מאחרים). "קוראים לי ארל" של ג'ייסון לי (שזכתה באמי)  הראתה איך נוכל עלוב נפש שזכה בלוטו מנסה לרתום את הקארמה לרשותו, "שובר שורות" המופתית סיפקה עלילה מעניינת לשאלה מה קורה למורה בית הספר בניו מקסיקו שמאבד את עבודתו ו"צדק פרטי" המתרחשת בקנטאקי הוכיחה כי הגזענות עדיין פועמת בליבה של אמריקה.

גיבורי הווייט טראש לא מגיעים רק מהמדינות הדרומיות של ארצות הברית, אלא גם מערים נקיות יותר. ב"פילדלפיה זורחת" הייתה קבוצת חברים עלובה, ענייה שלא מפחדת לרמות או לגנוב כדי להשיג יתרון על פני האחרים וההתמכרות לקראק הייתה פשוט תוספת נחמדה. ב"חסרי בושה" המבוססת על סדרה בריטית הפכו את העוני והסמים לחגיגה תסריטאית חיננית וממכרת שהפכה לצפיית חובה. זוהי שקיעתה של הזריחה. הטריילר ל"פילדפיה זורחת":

עושה רושם שהעוני כאן כדי להישאר ומעלה את השאלה כיצד משפיע הטרנד הטלוויזיוני על החברה האמריקאית? נכון, היום אולי יותר מתמיד הגיבורים בטלוויזיה האמריקאית הם מגוונים מתמיד. הם עוסקים בפלילים לפרנסתם, גונבים מזקנות, נכנסים להריון בגיל עשרה וכבר לא לובשים מותגים. למרבה ההפתעה, בינתיים אף אחת מהתוכניות הללו, הדרמטיות, הקומיות או הדוקו-ריאליטי, לא גובשה לכדי כתב אישום נגד זניחת מדיניות הרווחה בעשור האחרון. במקום לשאול איך האנשים הללו הגיעו למעמד הזה? איך אמריקה נותרה בחלקים רבים משטחה גזענית, ענייה, נבערת ומטונפת? הצופים האמריקאים מעדיפים לראות את האני בובו רודפת אחרי גליצי, החזיר החדש שלה. אולי הם פשוט מעדיפים להעביר את הזמן בכיף עד הצ'ק הבא מהביטוח הלאומי.

כתבות שאולי פספסתם

*#