אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"איש אמונים": חשבון הנפש שחנן פורת לא ביצע

הדוקו שמלווה את השנים האחרונות בחייו של חנן פורת חושף לכאורה חשבון נפש של חלוץ ההתנחלויות, אבל בפועל מציג את הניצחון האמיתי שלו ושלהן

תגובות

בצל פסטיבל ישעיהו לייבוביץ', שמתחולל כרגע בערוצי הברודקאסט והנישה וכולל כתבות במהדורות המרכזיות, סדרה חדשה שתעלה בקרוב בערוץ 8 ובעיקר הרבה עדויות מצד מי שהכירו את לייבוביץ', כתבו עליו או חשבו על משהו שקשור אליו אי פעם, ישודר השבוע סרט טלוויזיה שיצרה המחלקה הדוקומנטרית של הערוץ הראשון שעוקב אחר דמותו של חנן פורת בשנים האחרונות לחייו, עד מותו לפני כשנה וחצי.יש בעיה עם ההשוואה בין שתי הדמויות האלה, למרות ששתיהן עמלו על להבין מה אלוהים רוצה מהן ומה ישראל רוצה מהן, ושתיהן מעוררות ויכוח גם היום, שנים אחרי שכן (פורת) או לא (לייבוביץ') העמידו להן דור של ממשיכי דרך, אבל כך או כך הן תרמו סטייה משלהן למחשבה האמונית בישראל.הסרט "איש אמונים" משווק שוב ושוב בתור "חשבון נפש" של האיש שהיה גוש אמונים. במבט ראשון, זה באמת היה יכול להיות חלק מגל הווידויים של העת האחרונה - שמתרחשים בעיקר בשמאל - שבמסגרתו אנשים שפעם ניהלו את המקום הזה מסתכלים אחורה ואומרים "סליחה", או לכל הפחות "פאק". "איש אמונים" היה יכול להיות התשובה הימנית לטרנד הזה: עברו מספיק שנים מאז גוש אמונים כדי שיהיה אפשר לפרק את המיתוס, ויחד עם זה יש לו מספיק השלכות על ההווה כדי שייחשב רלוונטי. פורת הוא דמות מרתקת, והבימוי הבנאלי עושה לה עוול: הוא דמות מרתקת, גם כי הוא משדר איזה להט פנימי אותנטי שקשה שלא להתפעל ממנו; גם כי הוא משלב רוח ומעשה באורח מעורר השתאות (אחרי הכל, משורר) וגם חרדה (בכל זאת, משיחיסט); וגם כי הוא תופעה ייחודית בהיסטוריה של מדינת ישראל – תוצר מובהק של האופוריה של 67' שסירב להתפכח ממנה ושיחק תפקיד פעיל בכל הרגעים שבהם היה נדמה שמדינת ישראל בדרך למלחמת אחים (פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות). למרות כל אלה, ולמרות ש"איש אמונים" הוא דוקו חשוב, הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא משקף איזשהו חשבון נפש. לאורך כל הסרט פורת מתאר עולם שבו אין מחיר למעשים שלו ושל הקולגות לאורך השנים: הבנייה שלהם לא נעשתה על חשבון איש, והעוולות שנגרמו להם לא נבעו משום מצוקה. אין מחיר, ולכן אין חרטה. הדבר הכי קרוב לחשבון נפש מובלע לקראת סוף הסרט, בשיחה משולשת של פורת עם חבריו לגוש, אורי אליצור ופנחס ולרשטיין. השלושה מנסים להבין איך קרה שלמרות המסירות האינסופית והעבודה הקשה, לא הצליחו למנוע את פינוי ימית ורצועת עזה. ולרשטיין מאשים את הכניסה של פורת לפוליטיקה. אליצור מציע שלא השתמשו במספיק אלימות. בסופו של דבר, השלושה מסכמים ביניהם ש"זה לא שלא עשינו את הדבר הנכון – זה פשוט לא הצליח".הסיבה שאין בסרט על חנן פורת חשבון נפש של ממש היא שזה כן הצליח. למרות המפלה ההיא בימית ולמרות כאב הלב של ההתנתקות, אין ספק מי ניצח ומי הפסיד בפוליטיקה הישראלית 2013, וברור באיזה צד יושב הציבור שפורת המציא כאן בתחילת הסבנטיז. מפעל ההתנחלויות כל כך ניצח, שלאורך כל הסרט, שמגולל את מרבית האירועים הפוליטיים הגדולים של ישראל – ממלחמת העצמאות ועד הימים האלה – לא מוזכרת, למשל, המילה "שלום". השלום לא רק נעדר, אלא שכשהוא כבר מבליח, הוא מוזכר יותר כמכשול מאשר כמשאת נפש, בתור ההסכמים ההם שעמדו בדרכו של מפעל ההתיישבות הציוני. ההיעדר הזה הוא היומיום הפוליטי שלנו גם עכשיו, הרבה אחרי שחנן פורת כבר לא לוקח בו חלק. מחירי הסלולר, עבירות בנייה בציבור הערבי, שחיתות שלטונית – הרבה נושאים נידונו בתשדירי הבחירות האחרונים. קשה לומר ששלום היה אחד מהם. או בפרפראזה על מוקי, וסליחה על הרפרנס – כולם מדברים על צדק חברתי, אף אחד לא מדבר על שלום. ובדיוק שם, למרות הכל, חנן פורת ניצח.

"איש אמונים" (בתוך רצועת "הסיפור האמיתי")10.1, 21:00. ערוץ 1.

כתבות שאולי פספסתם

*#