אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דוד ויצטום חושף את התקלות בערוץ הראשון

בשבוע הבא ינצל דוד ויצטום את הניסיון העשיר שלו ברשות השידור, ויעביר באוניברסיטת תל אביב הרצאה בנושא תקלות. אבל יש דברים שמדאיגים אותו יותר ממעבר לכתבה הלא נכונה

תגובות

אחרי כמעט 40 שנה ברשות השידור, דוד ויצטום הוא אולי הישות הכי ממלכתית שאדם פרטי יכול להיות. מצד אחד זהיר, כזה שמתקשר למחרת הראיון כדי לעדכן שבירר כמה פרטים חדשים לגבי הדברים שאמר אתמול. מצד אחר, אולי זהיר מדי – כזה שמוריד הילוך ובורר מילים כשנושא השיחה מתקרב לאזורים רגישים שנוגעים לבוסים, לבוסים של הבוסים או לקולגות. בשבוע הבא הוא ירצה באוניברסיטת תל אביב על תקלות בשידור – עניין שבדרך כלל עושים הכל כדי לא לדבר עליו – בשילוב אופייני בין כובד ראש מעמיק ובין מחשבה יצירתית בואכה מופרעת.יש לך ניסיון עם תקלות."אם את בודקת, את רואה שלכולם יש תקלות. אבל רשות השידור בעצם נולדה בתקלה. התקלה הראשונה היתה אצל הבריטים, שלא רצו להקים גוף שישדר מטעם המלכה, אז אמרו 'אוקיי, נלך על גוף ציבורי'. ככה נוצר ה־BBC. אחר כך בגרמניה בחרו לחקות אותם והזמינו את מי שהיה ראש ה־BBC, סר יו גרין, להקים שידור ציבורי בגרמניה. בהמשך הוא הגיע גם לארץ, אמר 'תעשו ככה וככה', ועד היום רשות השידור היא גוף שנורא קשה לאבחן אותו. לפי החוק הקודם, זו רשות ממלכתית. זה השתנה מאז לרשות ציבורית וממלכתית, והיום לרשות ציבורית. יש שאלה – מה אנחנו יותר. האם אנחנו יותר פקידים או יותר עיתונאים? לפעמים אנחנו כאלה ולפעמים אנחנו כאלה, ולפעמים זה לפי נוחות השלטון ולפעמים נגד נוחות השלטון".אתה מרגיש שיש ברשות השידור הפנמה של צנזורה? פיקוח עצמי?"זה לא שחור ולבן. יש 50 גוונים של אפור. גם אין שום בעיה להתחפש לחצוף ומתסיס, ושזה יישאר ברמת השפה. הבעיה שלי היא לא מול הממשלה. היא באמת באמת לא הבעיה. הבעיה שלי היא הרבה יותר עם הסגנון של פנייה להגמוניה שאני רואה מצד הרבה מאוד שדרים בערוצים המסחריים".למה הכוונה?"אהממ, איך אני אנסח את זה... אני לא רוצה, כמובן, לדבר סרה בתוכניות או מגישים ספציפיים. אבל אני רואה מספיק משדרים ושדרים שמתנהגים כמו סוכנים מובהקים של ההגמוניה בארץ, בכל הערוצים. צבא, ממשלה, שוק פרטי – מה שאת רוצה. תוכניות כלכלה, תחקירים, חדשות, לא משנה. רק צריך להסתכל קצת יותר לעומק: מי מופיע, כמה מופיע, למה מופיע, ואז תראי שעקיצה קטנה או תחקירון קטן נגד הממשלה היא טיפה בים. אני יכול לתת דוגמאות ספציפיות מאוד, אבל אני לא רוצה חלילה לדבר נגד עיתונאים ספציפיים. אצלנו הקשרים להגמוניה פחותים בהרבה. יש תוכניות בערוצים המסחריים שאני מסתכל עליהן ואומר – וואו, האיש הזה ממש עובד אצל זה וזה".עם כל אי הנעימות מול הקולגות, אלה לא דברים שחשוב שנדע?"את הדברים אני אומר במקומות שאני רוצה להגיד אותם. יש לי דוגמאות בשפע ואני מנתח אותן עם הכיתה שלי כשאני מלמד, כי אני חושב שהם צריכים לדעת את העולם שבו הם חיים".  אתה מדבר הרבה על הסכנות של השידור המסחרי. איפה אתה חושב שאנחנו עומדים מבחינת הסכנות של השידור הציבורי?"הסכנה היא באמת סכנת ההשתלטות של קבוצות קטנות של בעלי הון ובעלי שררה על עולם העיתונות בכלל. הטלוויזיה, ביחס לעיתונות הכתובה, נמצאת במצב הרבה יותר טוב – היא עדיין מושכת מפרסמים ומייצרת תכנים פופולריים".אבל גם הערוצים עם המפרסמים מתחננים לממשלה שתמשיך לקיים אותם."זו בעיה של רגולציה. אני לא רואה אותה בתור בעיה מהותית. ערוץ 10 – זו לא הבעיה המהותית שלו. אז הוא יעבור לרישיונות במקום זיכיונות, זאת לא הבעיה".את הדבר הזה הוא צריך לבקש מהממשלה."זה תמיד ככה. בתוך שנה־שנתיים זה ייפתר. אני לא רואה בזה בעיה".זה שהצבעת השבוע בעד או נגד האדם שאחראי על מקום העבודה שלך בתור השר הממונה על רשות השידור – זאת לא בעיה?"לא לא. תראי, השר ממונה על ביצוע חוק רשות השידור. יש חוק, ולפיו פועלים. הבעיה היא לא השר. הבעיה היא שרשות השידור צריכה לעבור רפורמה שמתעכבת, דווקא לא על ידי השר. אנחנו לא מצליחים להגיע למקום שאנחנו רוצים להיות בו. זה לא אומר שלא צופים בנו – אני חושב שצופים בנו הרבה יותר ממה שאפשר לראות בוועדת המדרוג. אני חושב שמקפחים אותנו שם. אין לי דרך להוכיח את זה, זה הרושם שלי. בכל אופן, רשות השידור צריכה להיות הרבה יותר קטנה, דינמית, זריזה, צעירה, קשובה לציבור".אתה עוד מאמין שזה יקרה?"אני מאוד מאמין".

הותקלת בכנס השנתי ללימודי טלוויזיה, שייערך בשבוע הבא, ויצטום ידבר על תקלות מסוג אחר. "פתאום הופ – כתבה לא נכנסת. פונים למישהו וזה לא השם שלו. מנחה מתבלבל", הוא מפרט, "אני לא זוכר תקלות טראומתיות, אבל יש את חרדתו של כל מגיש – משדר שאינו כתוב מראש, פיגועים. החרדה הזו של מה עכשיו, כשאומרים לך דברים באוזנייה, היא חרדה שנשארת. ברור שזה קשה".מתוך הניסיון האישי הזה צמח מחקר חברתי שמנסה להבין מה קורה לכם כשהשדרן מתמודד עם החרדות שלו. "התחלתי לחשוב מה קורה כשאתה צופה בטלוויזיה וחווה את המעבר הזה משגרה לתקלה", הוא אומר, "ומדובר כאן ממש בעולם ומלואו. יש איזשהו טקס, שבמסגרתו אתה יושב, רוצה לשמוע משהו ברור, מובנה, עם המגיש הכי רהוט ומיומן, ופתאום הטקס מתערער. פתאום אתה חושב על משהו שאתה לא אמור לחשוב עליו. כשאתה צופה בשידור אתה לא אמור לחשוב, אלא לעבור עם הקריין מהבחירות לחברה ולמישהו שרצח חלילה את אשתו ולספורט ולמזג האוויר ולתצוגת אופנה. אבל כשאתה רואה תקלה, יש שינוי בתודעה שלך. אתה מתחיל לחשוב על הטלוויזיה".מעטים האנשים שיכולים לקשור בקלילות את הפאשלות הקטנות של מקום העבודה שלהם להגות של היידגר. ויצטום, שילוב של אינטלקט מרשים ופייסנות גדולה, עושה את זה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. "היידגר מדבר על זה שכשאתה רוצה לתלות משהו", הוא מסביר, "אתה לא חושב על הפטיש, אתה חושב על מה שאתה רוצה לתלות. אבל אם הפטיש נשבר פתאום, אתה חושב – אני מחזיק ביד פטיש. כשאתה מתחיל לחשוב על הדבר עצמו, פתאום אתה רואה דברים אחרים. למשל, אתה רואה שהמגיש מחופש ל'כל אדם' – מאפרים אותו אם יש לו חטטים, אם הוא נמוך מגביהים אותו, מלבישים אותו לא חשוף מדי, הוא מדבר בלי מבטא. באולפן יש מחיקה של כל האלמנטים שיכולים להצביע על ייחוד. אדם שמגמגם או מכוער בצורה יוצאת דופן לא יופיע בטלוויזיה. אנחנו יוצרים מגיש שהוא אישיות סינתטית וכמה שפחות מזוהה, כדי לא ליצור דיסוננס בינה ובין הקהל שצופה בה. זה לא שאני רואה את יונית לוי ואומר – 'היא אני', אבל באיזשהו מקום היא האני החברתי, התרבותי, שאני רואה או רוצה לראות. זה לא שבחור רוסי בן 81 שבקושי יודע עברית יושב באשדוד וחושב שהיא הוא. אבל היא מדברת לקהל מאוד מובהק, שרוצה להיות מה שהיא מייצגת". מייצגת את האני שאנחנו רוצים להיות. יונית לוי (צילום: יח"צ חדשות 2) האשליה הזאת, טוען ויצטום, מתפרקת רק כשיש תקלה. "רק אז אתה יכול לראות באמת איך המגיש מתנהג, האם הוא רגזן ומריר, האם יש לו חוש הומור. אפשר ללמוד מזה הרבה מאוד. נגיד היתה הסצנה הידועה ב'האח הגדול', כשיורם זק פלט הערה שנשמעה בטעות בחוץ. נורא מצחיק, כי 'האח הגדול' הוא כולו הפקה – אבל אותה תקלה חשפה את המנגנונים שלה". אתה אומר שתקלה יכולה להיות דבר טוב. "היא לא מגרעת – להפך. המיקרופונים שנשארו דלוקים כשסרקוזי ואובמה דיברו על נתניהו – כל התקלות האלה מעלות מסך ומאפשרות לנו לראות מה קורה מעבר". היום אנחנו מכירים הרבה יותר טוב את אחורי הקלעים של יונית לוי, למשל."או של גאולה אבן. זה תמיד היה, תמיד רצו לראות מה קורה למלכים, לכמרים ולארכיבישופים, לנסיכים".אבל היכולת שלנו לדעת גדולה יותר. אתה חושב שאפשר לראות היום ראיון של גאולה אבן עם גדעון סער, ושהסינתטיות הזאת תישמר?"ברור שלא. אבל בכל זאת נשמר משהו, כי הטקס של החדשות הוא טקס חברתי שאנחנו בכל זאת מאמינים שיש לו ערך. אנחנו בוחרים לקבל את זה".

מהיום לאתמול הפנים של ויצטום עצמו, אלה שמתגלות מבעד למחיקה הסינתטית והמייק־אפ, מייצגות כבר שנים אליטיזם אינטליגנטי, ייקי, לבן, כזה שיכול להתקיים היום רק בערוץ 1 ובתוכניות שצוחקות על ערוץ 1, אבל גם שם לא בטוח שנשארו הרבה אוהדים לסיקור המורכב ולקצב המחושב. הבחירה להוריד את המסך במאי האחרון על "מהיום למחר", אחת התוכניות המזוהות עם הערוץ שוויצטום יצר לפני כמעט שני עשורים עם החבר עמנואל הלפרין, נראית כמו עוד סימן כזה.חשבת שתהיה יותר התקוממות כשהורידו את "מהיום למחר"?"היתה עצומה באינטרנט. מבחינתי אין לי סנטימנטים מיוחדים לאיזושהי תוכנית".לא הפתיע אותך שבחרו לוותר עליה?"בואי נגיד ככה, אני נהנה מהתוכנית שלי היום, ונהנה מהערבים הפנויים. ואם יתעורר צורך בתוכנית אחרת שהיא תוכנית איכות, תמיד אשמח לעשות אותה".אתה מבין מה עומד מאחורי ההחלטה הזו?"את זה צריך לשאול את האחראים". "אין לי סנטימנטים מיוחדים לאיזושהי תוכנית". ויצטום מ"היום למחר" (צילום מסך)עם איך שהמגרש הפוליטי נראה, ובטח סביב הבחירות, אתה מרגיש שהטלוויזיה מצליחה להכתיב איזה טון עצמאי, או שהיא נגררת אחרי אינטרסים של אחרים?"גם וגם. כולם משתמשים בטלוויזיה והטלוויזיה משתמשת בכולם. הרבה יותר חשוב לדעתי להסתכל מה לא משודר. לעתים קרובות יש דברים שמישהו מעוניין שלא תשדרי, ומצליח למחוק אותם. ובכל זאת תהיה מהדורה שלמה. לא תהיה שקופית מסך שחור במשך שלוש דקות שאומרת 'פה היו צריכים להיות משודרים הדברים האלה והאלה'. יש הרבה נושאים שאנחנו לא מדברים עליהם, לא רק בערוץ 1. דברים שהיינו צריכים לדווח עליהם ואנחנו לא מדווחים עליהם".לא מתחשק לך לפעמים להחשיך ולהגיד "כאן לא שודר זה וזה"?"נכון, אבל זו לא הערה לגבי ערוץ מסוים, אלא הערה כללית".וזהירה."אני אתן לך דוגמה מעניינת. אנחנו לא ערים לזה שלא היתה בינתיים אף מתקפה בתוך ישראל או בשטחים שהמקור הישיר שלה הוא אל־קעידה. למה? כי ברור שעל אף שהפלסטינים הם אויבים, להם אין שום אינטרס שאל־קעידה ייכנס לכאן. כמונו. זה מפתיע אנשים שבאים מחו"ל – שאל־קעידה הצליחו לפגע במאלי, במרוקו, בטורקיה, בתימן ובסוריה, אבל דווקא בשטחים אצלנו – שום דבר. לפעמים אתה לא מדווח על משהו כי הוא נראה לך מובן מאליו, עד שהוא מפסיק. כמו המלחמה בסוריה – אנחנו ממש ממש לא רואים מה קורה בסוריה. רואים אנשים עם זקן מתכנסים סביב איזה משהו. איפה זה? מה קורה שם בכלל? מה הסיפור?".איך אתה מסביר את זה?"שאלה טובה". ויצטום כאן מספיק זמן כדי לספק מבט על על הכיוון שאליו צועד עולם התקשורת הישראלי. אבל כמו שהוא מסרב להתלונן על הירידה של "מהיום למחר", הוא גם נזהר מלהספיד או לקונן. "זה לא עניין של אופטימיות", הוא אומר, "אני חושב שאנחנו עוברים מהפכה. עולם התקשורת השתנה בצורה דרסטית, לא היה דבר כזה הרבה מאוד שנים. ב־2009, כשקיבלתי את פרס סוקולוב, אמרתי שסופה של העיתונות מגיע. עברו שנתיים, ולא הגיע סופה של העיתונות – רק סופה של העיתונות כפי שהיתה. היתה עיתונות של אידיאולוגיה – זה נגמר. היתה עיתונות ממוסדת – זה נגמר. עכשיו יש עיתונות מסחרית, והיא מחזיקה מעמד".נראה כאילו הרבה אנשים מאוכזבים מהתקשורת, שדווקא בימים סוערים ומופרעים פוליטית, ציפו שתנסה להציל אותם."התקשורת כבר לא תציל אף אחד. את עצמה היא לא מצליחה להציל, וגם לא אף אחד אחר".

כתבות שאולי פספסתם

*#