שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכל גרוסברג, עכבר העיר
מיכל גרוסברג, עכבר העיר

למרות שקשה לזהות בחורות צעירות שלא חלמו בשנה האחרונה להיות לנה דנהם, בינתיים אין “גירלז” ישראלית, וגם לא נשמע כאילו היא בדרך. בעוד אנחנו מתהדרים בסדרות בנים כמו “הפרלמנט”, “חטופים” ו”רמזור”, לא ברור למה הרווקה בת ה־20 ומשהו, שעברה לעיר הגדולה, מזגזגת בין לימודים, מלצרות וסטוצים מזדמנים, לא קרובה להופיע בטלוויזיה שלנו, ואיך קרה שהכי “גירלז” שיש כאן זה שלוש גרושות שמקשקשות על יחסים בערוץ 24?» גירלז - כל הכתבות והביקורות»  איפה למצוא את כוכבי "גירלז"זה לא שאין נשים על המסך: רק בשנה שעברה דניאלה לונדון דקל וקרן מור עשו את “יום האם”, ולפניהן היתה שושלת הורית שממשיכה עד “אמא’לה” של אורנה בנאי. אבל אם להוציא אמהות מהמשוואה, הבנות בטלוויזיה הישראלית נראות כמו ערימת פקאצות קשקשניות למדי: היתה “משתגידי” עם אלין לוי, מיכל גבריאלוב ודניאלה וירצר, הפאנל “בנות” שהונחה על ידי דנה ספקטור, מיכל אנסקי, דורין אטיאס ורבקה מיכאלי; אבל “מסודרים” נשית, עם גיבורה צעירה וקולית שלא מקדישה את חייה לילדים, עוד לא נראית באופק. למה בעצם?

“’גירלז’ הן אקסטרים, השוליים ההזויים שמאתגרים את המיינסטרים”, אומר רון כחלילי, בעלי חברת ההפקות דוקודרמה ובעבר מנהל פיתוח תוכניות בזכיינית רשת. “לטלוויזיה הישראלית אין שאיפה להיות מגניבה כמו לטלוויזיה האמריקאית, שבה די במגניבות כדי להביא מיליונים. מובן שזו שטות מוחלטת. טלוויזיה הרי בנויה על החלומות הכמוסים של כולנו, ויש הרבה בנות שהיו מתות להיות ‘גירלז’. אבל הטלוויזיה היום יותר משקפת את הישראליות, ו’גירלז’ לא נמצאת שם: הדיבור בוטה מדי, הלבוש אקסטרימי מדי ואורח החיים אקסטרימי”. "לטלוויזיה הישראלית אין שאיפה להיות מגניבה". הפרומו ל"גירלז" :

בנוסף, יש את העניין הזה עם השליטה הגברית בטלוויזיה המקומית. “הטלוויזיה כאן עדיין נשלטת על ידי גברים מבוגרים, חילונים, שבאים מתפישת עולם מאוד ברורה, מאוד שמרנית, גם אם הם חושבים שהם נורא מגניבים”, מציין כחלילי. לעמדתו מצטרפות גם יוצרות שדווקא נחלו הצלחה לא קטנה בתחום. “התעשייה בארץ נשלטת על ידי גברים, אבל גם בארצות הברית. לנה דנהם חריגה גם בארצות הברית מבחינת המראה והמוכנות שלה להתבזות. היא חוצה גבולות”, אומרת עירית לינור, יוצרת הסדרות “בנות בראון” ו”מה שנחוץ לרווק”. “העניין של הגברים קיים בכל מקום, גם תחום הנדסת המים נשלט בידי גברים. ‘גירלז’ עברה בחסות אפאטו, שהוא גבר. אם היו יושבות יותר נשים בצומת קבלת החלטות, היית רואה יותר תכנים על נשים, אין לי ספק בזה, ונשים מגישות תסריטים ונדחות כי מקבלים את ההחלטות גברים שרוצים לראות את אושרי כהן בטנק”. “אחוז במאיות הקולנוע והטלוויזיה מאוד נמוך”, אומרת גם סיגל אבין, שנכנסה לתעשייה בתקופת תור הזהב של הטלנובלות, המשיכה ל”האקס המיתולוגי” ומתכוננת לעלייתה של “בלתי הפיך” בכיכובה של עדי אשכנזי בסוף החודש ברשת, אותה יצרה עם העיתונאי רענן שקד. “בהיותי אמא כבר שלוש שנים, אני יכולה להגיד שכשביימתי את ‘בלתי הפיך’, לא היה קל לג’נגל בין סדרה ובין להיות בת זוג ואמא. זה כבר לא כתיבה שאפשר לשבת לכתוב בלילה. את יוצאת בארבע בבוקר וחוזרת בלילה ואת לא בבית שלושה חודשים. ויש גם משהו על הסט, אנרגיה מאוד גברית. לא קל לבוא כאשה לסט, וזה קצת אווירת מילואימניקים”.

תרבות היאללה בלגן

ובכל זאת, זה קורה: נשים יוצרות פורצות, גם בארצות הברית וגם כאן. אז איך מנצחים את המכשול המוכר הזה? “לנה דנהם הוא מקרה ייחודי שיכול לקרות גם פה, אבל אולי זה דווקא יהיה גבר צעיר”, אומר גל זייד, מנהל מחלקת הדרמה בערוץ 10, “כולם מחפשים כותבים חדשים וקשה לכתוב סדרות ולא כל אחד יכול. דנהם כתבה משהו נורא אישי וזו החוכמה. אם מישהו יבוא עם משהו שעובד ואתה מרגיש שיש בו אמת, אני מאמין שיהיה לו מקום”. גם בקשת טוענים שהמאמצים שלהם מושקעים בכיוון. “אנחנו עובדים עם אנשים צעירים שזו הסדרה הראשונה שלהם, עושים את זה באופן אקטיבי בשנתיים האחרונות, ועכשיו קוצרים את הפירות”, אומר עמיר מאורי, מנהל מחלקת הדרמה של קשת. אחד הרכשים שעליהם הוא מדבר היא נועה פניני, שהחלה את דרכה בסדרת הרשת “קוויקי”, כתבה עבור “מעצר בית” של קיציס ופרידמן וכעת עובדת על התסריט לסדרה המדוברת “זמר מזרחי”. “ברגע שיש מישהי שעושה משהו אותנטי ויודעת על מה היא מדברת, הדבר עובד”, מסכימה אבין, “קחי את ‘הכל דבש’ של יעל פוליאקוב. אפילו שהיא הבת של פולי... ברגע שבא מישהו עם תעוזה וחדשנות, ולא מנסה להיות ‘כמו’, הוא תמיד יוכל להוביל את הדבר הזה קדימה”. "כתיבה לא צדקנית ולא בנאלית". מתוך "יום האם" של לונדון דקל:

דניאלה לונדון דקל, כותבת ויוצרת “יום האם”, טוענת שבמקרים מסוימים, אפילו יותר קל לעבוד כאן. “מצד אחד, הסיכוי להגיע לפריים טיים מאוד קטן, אבל מצד שני יש יתרון לכותבות ישראליות”, היא אומרת, “בגלל הקוטן ותרבות ה’יאללה בלגן’. אין רשמיות, אין קום איל פו, אין היררכיות. דווקא כאן יכולה אשה שמעולם לא כתבה תסריט להגיע לפריים טיים. בארצות הברית ההבדלים בין תסריטאית, סופרת, בעלת טור, מחזאית, הם כמעט בלתי עבירים. כאן כולן עושות הכל. יש הרבה יותר אומץ לחשוב בצורה לא שגרתית”. המפיקה דנה עדן, שעבדה עם לונדון דקל על “יום האם”, מרבה בשנים האחרונות לעבוד עם נשים בטלוויזיה. “בעבר היה דימוי כאילו נשים לא יודעות לכתוב קומדיה, סוג של סטריאוטיפ שאפילו אני קצת נדבקתי בו”, היא מודה, “וכשהייתי בהריון בחודש שמיני בבית, קראתי טורים של דניאלה ופשוט עפתי, לא האמנתי שאפשר לכתוב ככה, מנקודת מבט נשית שהיא לא צדקנית או בנאלית. באתי לקשת מגובה בקרן מור, והם הבינו שאפשר לגרום לזה לקרות. מאז עבדתי עם נועה פניני, ולאחרונה גם עם נעם פרתום. היא בדיוק הבחורה הצעירה עם הקול המאוד ייחודי שכותבת מדהים. אני לא יודעת אם זו תקופה שבה אני יותר מחוברת לרחם, אבל אני עובדת בעיקר עם נשים וזה תענוג”.

אינסטינקט אמהי

“יום האם” היא דוגמה למגמה העולה של סדרות שעוסקות באמהות, שהן הדמויות הנשיות העיקריות – והכמעט יחידות – שאנחנו זוכים לראות מככבות בסדרות משל עצמן בערוצים המסחריים. “הזכיינים בארץ התחילו סוף סוף להבין שמי שקובע את הרגלי הצפייה זה מי שאחראי על השלט, והקליינטים הכי חזקים שלהם זה הנשים”, אומרת עדן, “בארצות הברית הבינו את זה, וגם בארץ התחילו”.

השוק לא צריך נשים צעירות יותר על המסך?“נשים צעירות הן לא כל כך הקהל של הזכיינים המסחריים, זה יותר קהל של כבלים ולוויין, ופלח שוק שהוא מצומצם. אצל הזכיינים מחפשים קהלים רחבים. הורות זה רחב, וחוויות של בחורה צעירה בת 20 ומשהו במועדונים בל אביב זה מצומצם”.

“’גירלז’ לא היתה עובדת מול 'The Voice' בערוץ 10”, מאשר זייד, “היו רואים אותה מעט מאוד אנשים והיא היתה נכשלת. בכבלים קומדיה כזו יכולה לעבוד מצוין”. עמיר מאורי מסכים ש”גירלז” לא היתה עובדת בערוץ מסחרי, אבל לא פוסל טיפול אחר באותו נושא. “אם היה בא לערוץ מסחרי נושא כזה, היו מטפלים בו אחרת מאשר בנישה, אבל הנושא היה עובד. הפנייה לנשים באופן כללי בטלוויזיה מסחרית היא נכונה, בטח בישראל”.

אבל למה דווקא אמהות כל הזמן?“הייתי קושר זאת למשפחתיות יותר מלנשיות, ואני חושב שהעניין המשפחתי יותר מושך. גם ב’יום האם’ יש אשה במשפחה, עם הילדים, זו אריזה שלמה”.

דנה ספקטור, שלא תמצאו עומדת מאחורי אף תסריט נשי (“אף פעם לא היה לי תחת לזה") ואת הריספקט שלה כאשה יוצרת השיגה בזכות הטור בידיעות אחרונות וההשתתפות ב"מחוברות", לא מסכימה שאין פלח שוק גדול מספיק בשביל "גירלז" משלנו. “אנחנו מדינה מאוד פוריטנית, ואני יכולה להעיד את זה כמי שכתבה על סקס", היא אומרת, "הגיהינום פתח עלי את שעריו וירה עלי גופרית. יש פה פלח שוק ענק, ואני יכולה להגיד מהמקום הצנוע שלי כעיתונאית: כשאני כותבת טור לצעירות הוא מאוד מצליח, ויש שאלות ווידויים ומלא סיפורים בעקבותיו. הבעיה עם 'סקס והעיר' זה שנורא קל להפוך את זה לפרסומת לטמפונים. זו צריכה להיות כתיבה של חמישה כוכבים, אחרת זה ישר הופך לצחקוקים על דילדואים וזה מגעיל, לא מצחיק, ולא מה שאנחנו רוצות. יש לנו מיניות מתוסבכת וממש לא חופשיה".

מה צריך לקרות פה כדי שדברים ישתנו?"לנה דנהם יכלה לשבור את 'סקס והעיר', היא שברה את המטריצה. לנו לא היתה מטריצה, אז איך נשבור אותה? בנוסף, הטלוויזיה הישראלית נשלטת על ידי צופות, אבל עדיין לא מיועדת לנשים. צריך אומץ כדי להגיד שזה קהל נהדר ושמאמינים בו. יש פה דור שלם של נשים מבריקות ומוזרות שבכלל לא מדברים עליו, שלא רק מטיילות בסיילים, שיש להן מורכבויות קשות בבחירת בעל וזוגיות. יש כאן דור שלם שלא מקבל את תשומת הלב".ללרלר, לקשקש, ווייבערס. "בנות" (צילום: אייל לנדסמן)

ומה עם פאנלים כמו "בנות"? התחושה היא שפאנל טלוויזיוני נשי שווה קשקשת."פאנלים זה אכן תוכניות קשקשת, ניסיתי שזה לא יהיה אבל זה יצא ככה. הדיבור על אישה הוא ללרלר, לקשקש, וייבערס. זו שפה מאוד אלימה נגד נשים. אני לא מכירה שיגידו על גברים שהם מקשקשים עצמם לדעת. אני זוכרת שקראתי ביקורת, והפריע לי שאמרו שמושיבים נשים באולפן לקשקש. אדוני המבקר, תגיד 'הן מדברות לא לעניין', 'הן משעממות אותי', אבל למה ישר קשקשת? זה שוביניסטי”.

פרחות והעיר הגדולה

זה הזמן לטאטא את האבק מעל לזיכרון העמום של הסדרה “TEL אביביות”: איפשהו בין איום סגירה אחד של ערוץ 10 למשנהו, בערוץ שלפו פיילוט שאותו הגדירו כגרסה הישראלית ל“סקס והעיר הגדולה”. במרכז העלילה: שלוש חברות בנות 30 פלוס. שני פרקי הפיילוט זכו לרייטינג של תשעה אחוזים, נתון לא רע בהתחשב בעובדה שמדובר בערוץ 10 ובסדרת מקור שאינה ריאליטי. הביקורות קטלו את “TEL אביביות”, בטענות על כתיבה רעה, לא מצחיקה, ופרסומת מלוקקת לחיים שלא קיימים. “רציתי לטפל בדברים עמוקים, וייתכן שטעיתי, אבל בתסריט המקורי היה הרבה יותר הומור והפכו אותו למלנכולי”, מספרת גליה מילוא, שכתבה את התסריט עם יסמין אדרי ואשר לגזיאל. “זה היה אמור להיות יותר סקסי. ‘סקס והעיר’ זה נורא יפה בחו”ל, וכשאתה מתרגם את זה לארץ זה הופך להיות שלוש פרחות, כי זה מה שגברים יגידו. אז ניסיתי לקחת את זה למקום אחר, וידעתי שזו תהיה בעיה”.

למה פרחות בעצם?“הופכים נשים בטלוויזיה לעם די שטוח ורדוד, כי כשכבר יש סדרות על נשים זה נורא ‘בואי נדבר ונקשקש ואין לנו שום דבר בחיים’. התפישה לגבי בחורה רווקה היא בעיקר קשקשת של נשים, כדי שגברים יקבלו לגיטימציה להגיד ‘אה, היא חופרת’. אני חושבת שלנשים יש הרבה מה להציע, אבל הן לא אלה שמקבלות את ההחלטות. ב’TEL אביביות’ ניסיתי לטפל בבעיות שנשים חשופות אליהן, לא מהמקום של ילדים ואמהות, אלא זוגיות, שמה לעשות, מעסיקה את כולם. נגעתי בנישואים פתוחים למשל, שאני לא יודעת למה זה צרם לכולם, כי זה משהו שקיים. אנשים מפחדים להיות בזוג, לא רוצים להתחייב, זה לא משהו שהמצאתי. לי היה חשוב להראות שזה לא כזה קוסם. בכל זאת, לא רוצים לגעת בזה, כי לא מדברים על זה ומתביישים בזה”. בגלובוס גרופ, אגב, מעודדים מהרייטינג של פרקי הפיילוט ומתכננים להמשיך את הפקת הסדרה. האם זו תהיה סדרת הבנות שחיכינו לה? אלוהים יודעת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ