אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המשרד": תזכורת למלנכוליה של הקיוביקל

העונה השנייה של "המשרד" היא הזדמנות טובה לבדוק למה צורת החיים הזו לאט לאט הורגת אותנו מבפנים

תגובות

החלום הקפיטליסטי אומר שכדי להצליח באמת, אתה צריך להצליח בכוחות עצמך. אתה צריך שלא יהיה לך בוס, אלא להיות בעצמך הבוס של כולם. שלא יהיה לך מעסיק, אלא להיות זה שמעסיק אחרים. שלא יהיה לך תלוש משכורת קבוע, אלא שתגזור את הרווחים שמגיעים לך בהתאם לעבודה הקשה שאתה משקיע. בעיקר, אומר החלום הזה, אתה צריך שלא להיות זונת משרד.» המשרד - כל הכתבות והביקורותאותה זונת משרד היא תוצר חדש יחסית של גישה ארכיטקטונית סדיסטית, שפיתוחיה המודרניים החלו בשנות ה־50 של המאה הקודמת וכוללים בראש ובראשונה את הקיוביקל ואת האופן ספייס. הרעיון הוא לחסוך במקום (נדל"ן הוא יקר) והאמצעי שמשמש את המטרה הוא הפיכת העובדים לאוגרי מחמד הסובבים להנאתם על גלגל מטאפורי לעיני הבוס הכל רואה (גם הוא, לרוב, זונת משרד בפני עצמו).הגישה הזו, ללא ספק, נתנה בוסט רציני לאותו חלום קפיטליסטי. משאיפה צנועה יותר שכוללת פיסת אדמה, אוטו ו־2.4 ילדים - למצב שבו הכל הולך, שלא משנה מה תשיג ומה יהיה לך, העיקר שלא תצטרך לבלות את ימיך נרקב מול מחשב בעוד איזה מקום עם שטיח מקיר לקיר שסופג לתוכו ריחות וזיכרונות אפלים. האופן ספייסים והקיוביקלים מבטלים את מי שיושב בתוכם, מרוקנים את המהות שלהם, את חשיבותם העצמית, את השאיפה העמומה שלהם לממש את החלום הקפיטליסטי (או אפילו את שברו). כשם שדינמיקה משרדית מתפקדת כבועה חברתית, לא לגמרי שונה מזו של חצר בית הספר, כך החללים המשרדיים הם כעין מדים אחידים שמיועדים למבוגרים. הם יוצרים האחדה מוחלטת בין כל העובדים ומטשטשים את ההבדלים בין אדם לחברו. הזונה המשרדית, גם אם הוא נראה מרוצה בחלקו - מתבדח, חברותי וכו' – הוא למעשה גוסס מבפנים. הצחוקים הם רק שכבת הסוואה שנועדה להרגיע את שאר זונות המשרד, כדי שלא ישימו לב שזה קורה גם להם. ריקי ג'רוויס וקומיקאים נוספים זיהו כמובן את הייאוש האנושי העמוק הזה, סוג של מגפה חדשה של החיים המודרניים, שתוקפת את הנפש במקום את הגוף. בסדרה שעשתה לו את הקריירה, "המשרד", הוא הצליח לשים את האצבע בדיוק על הרגעים הללו, שמתרחשים בתוך החללים המודרניסטיים המאיימים, והם השתקפות מדויקת של המצב האנושי במצבו העלוב ביותר. עליבות, אפשר לומר, היא עיסוקו העיקרי של ג'רוויס באופן כללי, בכל יצירה שיצאה מידיו. להסתכל במראה בקטע מאוד לא נרקסיסטי. קטע מתוך "המשרד":כנ"ל לגבי הגרסה הישראלית של "המשרד" (שמבוססת על הגרסה האמריקאית, שמבוססת על הגרסה הבריטית, שבסופו של דבר נראית ישראלית אבל עם קריצה לחו"ל), שלפני שבועיים החלה עונתה השנייה. עוזי וייל, שכתב את ההעתק המקומי, לקח את העליבות הבריטית/אמריקאית ושם אותה במקום הישראלי ביותר שיש. כמו להסתכל במראה, בקטע מאוד לא נרקסיסטי.והם לא הראשונים. לפני שבאו ג'רבייס ועוזי וייל, היו עוד רבים וטובים שניסו לסחוט קצת קומדיה מכל הייאוש הזה - מ"המופע של דרו קארי", שהיה מעין מופע אימים של טיפוסים משרדיים, ועד "The It Crowd", שם חלומות הולכים למשרד כדי למות. אבל מי שהצליח לתפוס יותר מכל את העצב המיוחד הזה, השמור למי שמבלה את ימיו על רהיטי סיבית שהגיעו מאייס, הוא סקוט אדאמס, היוצר של הקומיקס וסדרת האנימציה "דילברט". אף אחד לא היטיב יותר מאדאמס ללכוד את מלנכוליית הקיוביקל.המשרד הוא מיקרוקוסמוס משונה שעל פניו מספק לאדם על כל צרכיו. מדברים על מה הולכים לאכול, אוכלים, מרכלים, מפרגנים, יוצאים ביחד לשתות, חולקים לינקים מבדרים בפייסבוק, מתייעצים בקשר לחופשות ולקניות, מחפים זה על זה. אבל זונות משרדיות הם זונות מטבעם, הם זורמים רק כל עוד משלמים להם. 

כתבות שאולי פספסתם

*#