"אימה אמריקאית" מעליבה את הז'אנר שהיא שואפת להמציא מחדש

העונה השנייה של "אמריקן הורור סטורי" חושפת את פרצופה האמיתי כגבב קלישאות שחוקות ומשעממות שלא מצליחות להתרומם לכדי סיפור אמיתי. למה? כי ריאן מרפי יצר אותה. ספוילרים וכו'

אופיר ארצי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אופיר ארצי, עכבר העיר

הבעיה היא ש"אמריקן הורור סטורי" נחשבת סדרה טובה. הבעיה היא שריאן מרפי מסומן כיוצר מוצלח ובעל אמירה. אחרי "צעירים לנצח", כשאמרו עליו שהוא צעיר מדי, הוא עשה את "ניפ/טאק" וכשאמרו עליו שהוא שולי מדי, הוא שבר פנימה  ל"Glee". כשאמרו שהוא לא קולנועי מספיק הוא הוציא את "לאכול, להתפלל, לאהוב" וכשאמרו איכס, הוא מיינסטרימי, הגיחה "הורור סטורי" שאמורה להיות תיבת פנדורה שמסוכן לפתוח. קשה להצביע על המלך ולהגיד שהוא עירום כשהוא מחליף בגדים בכל רגע נתון וטוען שזה נועז כי זה מוזר, אבל בכל זאת צריך לעשות את זה.

"אמריקן הורור סטורי" היא דווקא הסדרה הכי שפויה של מרפי, במובן שהיא הכי תבניתית. כנראה בגלל שהיא אמורה להיות מחווה לז'אנר האימה והזוועה, ולכן הוא חשב שלא כדאי לשבור שורות ולהגניב את הז'אנר, אלא ללכת על הצורה הכי קלאסית שלו: גבב של קלישאות, זוויות צילום, טריקים של תאורה ודציבלים של סאונד שנדחסו יחדיו לארבעים וקצת דקות בבייסיק כייבל.

שמש האסוציאציות שמרפי ושות' שרטטו בשנה שעברה על הלוח כללה אז רוחות רפאים, יצורים בעליית הגג ו/או במרתף, אנסים ורוצחים במסיכות, בעלי מום ואוטיסטים (אמאל'ה), ידעונים ובעלי אוב מנבאי רעות, התאבדויות של נערות, תינוקות של שטן וגרוע מכל - משפחה כל-אמריקאית שמנסה להתגבר על טראומה ולממש את החלום הפרברי. הארד קור. הקרניים של העונה השנייה מורכבות מחולי נפש, רוצחים סדרתיים, דיבוק וגירוש שדים, יצורים ביערות ו/או במחילות, עינויים, ניסויים בבני אדם, נאצים, חייזרים, איברים קטועים, הליכים רפואיים מפוקפקים ולסבית. רשת FX ממתגת את "אימה אמריקאית" כ"סדרה שהגדירה מחדש ז'אנר", וזה משפט שלא מעליב רק את דוקטור קליגרי, ווס קרייבן ופרדי קרוגר, אלא גם את כל הצופים שאוהבים שהדופק שלהם מזנק, המזוכיסטים שחושבים שלפחד זה לחיות והטינאייג'רים שמביאים בחורות לקולנוע כדי למזמז אותן כשהן נבהלות. באמת? הגדירה מחדש? אם דחפתי את כל מה שיש לי במקרר לתוך חביתה, האם הגדרתי מחדש את האומלט או שיצרתי את ארוחת הבוקר הדוחה בעולם?

דה הורור. "אימה אמריקאית: המוסד הסגור" (צילום: יח"צ) מה שבכל זאת עבד בעונה הראשונה, ונעדר לחלוטין מהשנייה, הוא סיפור המעשה. לא של קוני בריטון, דילן מקדרמוט והבת האובדנית, אלא של הגיבור האמיתי - הבית רדוף הרוחות. הפלשבקים הפרקיים שחשפו אט אט טפחים מההיסטוריה שלו, עברן של הדמויות השונות שמאכלסות אותו והחוקיות שקובעת את כללי המשחק (ולשם שינוי לא הוסברה מילולית לצופים) הפכו את העונה ההיא לפאזל שנחמד לנסות ולהרכיב לבד. העונה הראשונה של "אמריקן הורור סטורי" פיזרה הבטחות וקיימה כל אחת מהן, והיתה בנויה בחוכמה ובהשקעה שלא מאפיינת את מרפי הקריזיונר. נכון שהכל התברר כקשקוש מוחלט וחסר ערך, אבל רוב סדרות הפנטזיה מתבררות ככאלה בסוף. על זו, לפחות, היה אפשר לחשוב תוך כדי.

הנורמלי הישן

שני הדברים הכי מעניינים בעונה השנייה קרו בכלל לפני שהיא החלה. הראשון היה פרסומן של ידיעות לפיהן העונה תכיל את רוב שחקני העונה הקודמת בתפקידים שונים לחלוטין וסיפור שונה, להלן "אנתולוגיה". השני הוא סדרת פרומואים (יותר מ-30) שהציגה סצנות אבסטרקטיות הזויות ודימויים חצי מטרידים, "רמזים" הם קראו לזה, שמבשרים על מה שעתיד לבוא בסדרה. זה היה מסקרן. זה בעיקר היה אחר: פסיכודליה אסתטית ואפילו אמנותית של זוועות, שאף אחד לא רגיל לראות בטלוויזיה. הפתיח של הסדרה גם הוא כזה - מטריד, יפהפה, עוכר שלווה ומהפנט. לחודש וחצי בערך היה נדמה שהנה הטלוויזיה מגיעה לשלב האקספרמנטלי, ואולי יהיה אפשר כבר להכניס אותה למוזיאונים. עשרים הדקות הפותחות של הפרק הראשון מבהירות שהדבר האקספרימנטלי היחיד בו הוא עור הפנים של ג'סיקה לאנג. וברגע שנזכרים שהתפקיד הכי בסיסי של שחקנים הוא להעמיד פנים שהם מכירים/לא מכירים אחד את השני, גם אלמנט ה"את מוכרת לי מפעם" נשחק מהר מאוד. במקום נותרת עלילה קלת דעת, דמויות בעובי של נייר עם מניעים של ילדים בני 7, ותחושה כללית ומעייפת של אירוע רודף אירוע בלי שום משמעות מאספת. ממש לשבת מול הטלוויזיה ולראות פירוש ויזואלי למילה "סתם".

כל קשר לסדרה מקרי בהחלט. כל הפרומואים:

אם נבחן עוד מטעמים ממסע היחצ"נות של FX נגלה שגם הסלוגן "האימה היא יותר פסיכולוגית" מתנפץ. לאנג מגלמת הפעם זמרת ברים אדומה שרגשות אשם על תאונת פגע וברח מבריחים אותה היישר לשורות המנזר, ומשם הדרך לניהול המוסד בריירקליף קצרה. היא קשוחה ונוקשה עם החולים בגלל שהיא סובלת מבפנים. היא לא רעה, היא פשוט לא מובנת. על רמה כזו של פסיכולוגיה מדובר פה - מהזן הפשוט והאידיוטי ביותר ששואלים עליו בסוף קטעי unseen במבחני אנגלית.

אצל שאר הדמויות המצב גרוע יותר, הן רעות כי הן רעות וככה זה: הרופא סדיסטי כי הוא נאצי, האחות שטנית כי היא אחוזת דיבוק, הפסיכולוג רוצח כי הוא ננטש בילדות והכומר אגואיסט כי הוא טיפש שבוחר תמיד להאמין בדת (חתרני). על אותו משקל, הפציינטים רובם מסכנים וחסרי ישע, קורבנות של אי הבנה שנכלאו בטעות ומחפשים ישועה. ה"מסר" ברור לכל הנבחנים, נכון? שפיות היא בעצם אי שפיות, כשם שמשפחת הרמון הנורמלית מהעונה הראשונה מצאה את עצמה בסוף בצד הלא נורמלי, כשם ש"אמריקן הורור סטורי" לא שוברת אף תבנית וזה מה שאמור להיות הכי מפחיד בה, הנורמלי הישן. ריאן מרפי ממציא את עצמו כל הזמן מחדש, הא? זה אולי הבולשיט הכי גדול שהוא מאכיל אותנו. תפיסת העולם שלו כיוצר תמיד תישאר אאוטסיידרית במובן הכי שטחי שלה, הוא תמיד יעדיף לצעוק שהוא בועט מאשר לכוון למטרה ספציפית, והוא תמיד ישכח שהוא צריך גם לכתוב תסריט. הבעיה היא ש"אמריקן הורור סטורי" נחשבת סדרה טובה, אבל אין בעונה השנייה שלה שום דבר מעניין מבחינה טלוויזיונית. והיא גם לא כזו מפחידה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ