איך הפכה גוסיפ גירל לאחת שידעה?

הסדרה שהיתה יותר מכל סמל מובהק לאופנה ועושר תסיים השבוע את עונתה השישית ותרד מהמסך. מה עשו המשבר הכלכלי, סדרות הטראש והתפתחות הטכנולוגיה לסדרת הקאלט שהעלילה גם ככה לא היתה אף פעם הצד החזק שלה

אור בר שלום, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

איך יודעים ש"גוסיפ גירל" איבדה את זה? כשסרינה ואן דר וודסן לבשה טייץ עם מגפיים. במשך כמעט שש עונות היתה סדרת הטינאייג'רים המדוברת מודעת פרסומת (יקרה להחריד) לסטיילינג מושלם. אריק דמן, שחתום על עיצוב התלבושות בסדרה, הועלה לדרגת אלוהי הסטייל בזכות שילובים נועזים של מותגי יוקרה כשאנל, בלנסיאגה ופראדה עם מותגים עממיים יותר כמו ניין ווסט,  H&Mואורבן אאוטפיטרס. סרינה (בגילומה של בלייק לייבלי) הפכה למודל אופנתי ולמגדירת הבוהו-שיק של המאה ה-21. כל הופעה שלה על המסך הפכה אופנתית ופורצת גבולות שצוטטה לאחר מכן בבלוגים, טמבלרים ואלפי אתרי אינטרנט. כשסרינה מתייצבת לצילומים עם הופעה שמתאימה יותר לקניון עזריאלי מאשר למדרכות האפר איסט סייד זה סימן שבאמת הגיע הסוף וכל הבלנסיאגה שבעולם לא יוכל לכפר על כך.

» גוסיפ גירל – כל הכתבות והביקורות

קשה להגיד שהמעריצים של "גוסיפ גירל" קיבלו את ההודעה על סיומה של הסדרה בהפתעה. כבר העונה החמישית הראתה סימני דמנציה מתקדמים כשזוגות שכבר שכחנו שהיו ביחד חזרו לסיבוב שני ושלישי והדיאלוגים הפכו לדבילים מאי פעם. גם העלילה של העונה השישית מביישת בינתיים את נתוני הפתיחה המעולים של "גוסיפ". בניסיון לקשור את רוב עלילות המשנה שפוזרו ביד נדיבה ולא תמיד אחראית לאורך קיומה של הסדרה מתאמצים התסריטאים לייצר פתרונות שמזיעים ממאמץ וחורקים כל הדרך לגרנד פינאלה. לעיתים קרובות מדי נראה שאפילו השחקנים לא מאמינים שהם צריכים לדקלם את השורות שנדחפות להן לגרון: שדן וסרינה לא באמת רוצים להיות ביחד ושלצ'אק ובלייר כבר נמאס אחד מהשנייה אי שם בעשור הקודם.

קיום מקביל

"גוסיפ גירל" עלתה לשידור בספטמבר 2007. היא התבססה על סדרת הספרים הפופולארית לנערות שכתבה ססילי וון זיגסר ונמסרה לעיבודו של ג'וש שוורץ (דה או.סי). כבר בהתחלה היא הציעה חוויה חדשה שהתיישבה בול על הלך הרוח הטכנולוגי\כלכלי של העת ההיא: חבורת טינאייג'רים עשירים, מפונקים, יפים מדי ונטולי סמכות הורית (או כזו שמגיעה רק בצורת כרטיס אשראי ולרוב יותר מסובכת מהמתבגרים) המנסים לשרוד בזירת בתי הספר הפרטיים של ניו יורק. ב"גוסיפ" הבעיות תמיד היו נוצצות יותר ועל כן נכספות יותר: שופ ליפטינג מחנויות יוקרה, שתיית מרטיני וויסקי ואורגיות בפנטהאוזים עם נוף לפארק. העושר הוויזואלי המנצנץ (זו אחת מהסדרות היקרות להפקה) עטף עלילת אופרת סבון סטנדרטית עם נגיעות טראש. ב"גוסיפ" דאגו להישען על דמויות ארכיטיפיות נטולות עומק ועם מניעים פסיכולוגיים בסיסיים: הבלונדינית הזנזונת שמחפשת אהבה, הברונטית המתחסדת שמתה להזדיין והאאוטסיידר מברוקלין – טרום תקופת ההייפ ההיפסטרית – שרק רוצה לשבת בשולחן המקובלים. כבר לא אייקון. הפרומו לעונה השישית:

"גוסיפ" זכתה להכתיר את התקופה שבה היא שודרה בזכות השימוש החכם שלה בטכנולוגיה. את העלילה ליוותה ה'נערה הרכלנית' בוויס אובר יודע כל, שדאגה לעדכן את כולם דרך בלוג פופולארי. הרבה לפני הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגרם והוואטסאפ הציעה "גוסיפ" עדכונים מבוססי טכנולוגיה ורכילות לכל המעגל החברתי שלכם. מלבד האופנה – ששימשה זרז הפצה מהיר בבלוגים ומגזיני אופנה שמיהרו להכתיר אותה כדבר הבא – השכילה הסדרה לכוון גם לקהל בוגר שצרך אותה בדבקות ובקטע אחר, כמובן. היא הקפידה להפוך לזרז תרבותי מוביל ולהציע אפשרויות צריכה שדילגו מעל הצופים הצעירים היישר לאלו עם המשכורת הקבועה: פס הקול הציג תמיד את להקות האלטרנטיב הלוהטות והמגניבות ביותר; יצירות אמנות של אמנים צעירים נבחרו בקפידה ונתלו במקומות אסטרטגיים בדירות היוקרה של הדמויות; ומקומות הבילוי שלהם (אין כמעט פרק בלי מסיבה) הציגו את הנקודות החמות ביותר במנהטן. "בהתחלה התייחסנו לזה באירוניה" הודו בניו יורק מגזין ב-2008 "זה היה כאילו, וואו, זה ממש גרוע. אבל גילינו שככל שכתבנו יותר על 'גוסיפ גירל', ככה בסיס המעריצים המושקעים באופן קיצוני בסדרה התחיל להיחשף אלינו. הפורום על 'גוסיפ גירל' הפך להיות ממש כמו קבוצת תמיכה".

כוכביה האלמונים של הסדרה הפכו להיות סטארים כמעט בן לילה ומדורי הרכילות של ניו יורק סיקרו אותם באותה דבקות שבה הנערה הרכלנית עקבה אחריהם בסדרה. כולם כתבו על הסדרה, חיקו אותה, ציטטו אותה, אבל נדמה שאף אחד לא ראה אותה.

"גוסיפ" היתה אחת מהסדרות הראשונות בטלוויזיה האמריקאית שאובחנה כחולה במחלה הממארת ששמה 'צפייה נדחית". הבאזז היה בשמיים אבל נתוני הרייטינג הראו בשיא 2.5 מיליון צופים בלבד. רשת CW דיווחה כי רוב הצופים רואים את הפרקים באתר, קונים אותם באייטונס או גרוע מכך -  צופים בעותקים פיראטים ברשת. ב-CW ביקשו לפצות על החוסר בהכנסות בשיתופי פעולה ותוכן שיווקי אינטנסיבי. הדמויות דיברו רק בטלפון של חברת וירג'ין, שתו וודקה אבסולוט והצטלמו על בסיס קבוע כשהם מודדים פריטי ויקטוריה סיקרט'ס, נותנת החסות הראשית של הסדרה. כל מי שהיה יכול לשלם על הופעה בסדרה – והיו רבים – הופיע בה. הקו היחיד שנמתח היה בסיגריות ואף דמות לא עישנה על המרקע לאורך כל שידורי הסדרה.

בשיאה הקריאטיבי הפכה "גוסיפ גירל" לחלון הראווה הכי נוצץ על המרקע. העלילה, שגם ככה לא היתה מרכזית, נזנחה כמעט כליל. ב-2008 פרסם הניו יורק טיימס מאמר שנשא את הכותרת "תשכחו מגוסיפ גירל, הבאזז הוא על הבגדים", שתיאר את התופעה.

סופה של תקופה

אולם העשור החדש לא היטיב עם "גוסיפ גירל". תוכניות על אופנה הפכו להיות ממוקדות יותר ("פרויקט מסלול") או טראשיות יותר ("ANTM") ומי שחיפשה את הסטיילינג הבא פתחה טאבלט ולא טלוויזיה. כשניטל ממנה הערך המוסף התגלתה "גוסיפ" במלוא מערומיה – סדרה מבולבלת, מופרכת ולא עקבית שלא מכבדת את הצופים המעטים שנותרו לה. דמויות הופיעו ונעלמו ללא הסבר (אריק? ונסה?), קווי עלילה מרכזיים ננטשו (הם לא התחילו ללמוד בקולג'?) והפגזות תסריטאיות הופיעו ללא היגיון (נייט חכם עכשיו? והוא עורך עיתון?). מערכות היחסים הרומנטיות כבר נוסו מכל הזוויות האפשרויות עד שהוחלט לחבר בין בלייר לדן. הניסיון הכואב הזה (לכל הצדדים) שהתעלם מאיבה מנומקת אשר נבנתה לאורך חמש העונות הקודמות הצליחה להרגיז גם את המעריצים האדוקים ביותר שיצאו נגד המהלך. כצעד נואש הבטיחו בסדרה לחשוף מי היא "גוסיפ גירל" האמיתית אך גם הקו העלילתי הזה התמסמס בקול ענות חלושה. לא השכילו לשמר את מוקד ההזדהות של הסדרה. דן האמפרי (צילום מסך)

הסכיזופרניה של "גוסיפ" היתה אולי יכולה להחזיק עוד כמה עונות במחלקת הטראש, אבל נדמה שלאף אחד מהשותפים ליצירה כבר לא אכפת. שוורץ נטש לפרויקטים חדשים, השחקנים האלמוניים נדדו לקולנוע ובלייק לייבלי אפילו התחתנה עם ראיין ריינדולס והפכה לפרזנטורית של שאנל. הסדרה אמנם סומנה כפורצת דרך בזמנו, אבל כיום היא מפגרת מאחור. חוסר היכולת שלה להתבגר עם צופיה ולהתאים את עצמה למציאות הטלוויזיונית הנוכחית גרם לכך שהיא תסתיים ובקושי נשים לב. הבלוג של "גוסיפ גירל" נראה היום כמעט ארכאי, בטח מול פלטפורמות הרשת הקצרות והזריזות. גם המשבר הכלכלי בארצות הברית הפך את אווירת הצילומים מאסקפיסטית למנותקת והצופים נדדו להתנחם במחוזות אחרים. ב"גוסיפ" לא השכילו אפילו לשמר את תדמיתו של דן האמפרי, מוקד ההזדהות של כל האאוטסיידרים בעולם, לדמות ששווה להישאר בשבילה. ברגע שהאמפרי יכול היה לשלם את החשבון, לנו כבר לא היה אכפת ממנו. "גוסיפ גירל" מקפלת בתוכה שבריר של תקופה שכבר לא קיימת עוד: עולם של ביטחון כלכלי מופרז, של פריבילגיות מעמדיות וטכנולוגיה תמימה יחסית. המזימות הכי מרושעות של בלייר וולדורף נראות היום ילדותיות ומשעממות. בעולם שבו אפשר לגרום לילדה להתאבד דרך הפייסבוק, למה שמישהו יטרח לשפוך עלייך יוגורט?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ