עידן חגואל, עכבר העיר
עידן חגואל, עכבר העיר

אלכס ליבק נכנס לחממת העישון בבית הקפה מוקדם יותר מהשעה שנקבעה. כצפוי הוא חמוש במצלמת סטילס קטנה. הוא תזזיתי וחסר מנוחה ומבקש סיגריה מגולגלת. כשאורי סיון מגיע באיחור, הפנים של ליבק נדלקות משמחה. הם מתחבקים כמו חברים ישנים שלא התראו יותר מדי זמן. האמת היא שהחברות ביניהם החלה רק לפני חודשים ספורים כשסיון בחר בליבק להיות מושא התיעוד לעונה השלישית של "גיבורי תרבות" שעלתה בשבוע שעבר בערוץ 8. המפגש בין ליבק, צלם "הארץ" וחתן פרס ישראל, לסיון, במאי ותסריטאי פעיל בזירה המקומית, הוליד את אחד הסרטים העמוקים והמרגשים בין סרטי העונה הזו (אשר כוללת גם סרטים על יוני רכטר, יאיר גרבוז ואתגר קרת).

"זה לא שעשיתי את הסרט בדרך לא קונבנציונלית בכוונה ", מודה סיון בזמן שליבק נעלם להזיז את רכבו, "אני לא יודע לעשות סרט דוקומנטרי". מפגן הצניעות שלו לא מתיישב עם הקריירה הקולנועית והטלוויזיונית העשירה שלו. סיון זכה בפרס אופיר על הסרט התיעודי "שאנן שיא" שיצר עם ארי פולמן בתחילת שנות ה-90, יצר עם פולמן את "קלרה הקדושה", ביים עונה של "פלורנטין", והיה הכותב הראשי של "שבתות וחגים","בטיפול" ו"יחפים". "אין רצף אמיתי בעשייה הדוקומנטרית שלי, כל פעם זה מרגיש לי שאני עושה סרט ראשון מחדש". בעונה הקודמת של "גיבורי תרבות" בחר סיון לתעד את זובין מהטה והסרט עסק בעיקר בחוסר היכולת של סיון לייצר אינטימיות עם המנצח המרוחק. "תכל'ס ההבנה שלי בדוקומנטרי היא לא אמיתית, אז אני עושה מייקינג אוף על הסרט בתוך הסרט עצמו", הוא מסביר ומוסיף, "בתפיסה שלי, יש בעשייה הזו של לחשוף את התפרים של הסרט עצמו אמת נטו. זה כמו ללבוש את החולצה הפוך".

למה בחרת הפעם דווקא באלכס?"העולם של סטילס, שמבטא את היכולת לתמצת אמת לתמונה אחת, תמיד משך אותי. מיד חשבתי על אלכס ואז אלכס בחר אותי ברמה הקארמתית". ליבק, שחזר בינתיים מחיפושי החניה, מתקן אותו בהומור: "עשינו מפגש, ראיינתי אותו, סגרנו מחיר וזהו". סיון מספר כי ליבק ביקש ממנו לעשות הכל, "רק לא האמן בנעלי בית". ליבק ממהר להסביר את כוונתו: "בנעלי בית הכוונה היא שאני קם בבוקר ומצחצח שיניים. הסרט על יוני רכטר מתחיל ככה, שמת לב?", הוא פונה לסיון, "הוא קם בבוקר ומנגן על הפסנתר בנעלי בית".

הדינאמיקה ביניכם היתה טובה מיד?סיון: "כקולנוען אתה תמיד עושה תיקון לסרט הקודם שלך. אחרי 'בטיפול' למשל, שכלל שני אנשים בחדר במשך שמונים פרקים הייתי חייב צילומי חוץ, מרחבים, שוטים פתוחים, דברים שיזוזו בטירוף. אז עשיתי את 'יחפים'. באותו אופן, אלכס מבחינתי הוא תיקון על זובין מהטה. איתו היה חוסר תקשורת טוטאלי ומוחלט. הוא לא הבין בכלל שאני עושה עליו סרט, הוא בכלל לא חשב שאני במאי, אלא בורג במערכת יחסי הציבור המשומנת של הפילהרמונית. אני גם לא בטוח שהוא ראה את הסרט. כי הוא באמת גיבור תרבות, הוא מעל תרבות - הוא תרבות למעשה".

ליבק: "זה כמו שיוני רכטר אמר לי אחרי ההקרנה הראשונה, 'בואנ'ה אלכס, ידעתי שאנחנו תרבותיים. אבל לא ידעתי שאנחנו גיבורים'".  

הזמנה לפענוח

סרטו של סיון נפתח בצילום של הים. הוא מספר לצופים שהוא ממתין לליבק אשר אמור להגיע יחד עם דיוקן עצמי שצילם לתערוכה מיוחדת של דיוקנאות בה הוא משתתף לראשונה. אלא שהדיוקן העצמי של ליבק הוא תמונה של ים שקט עם מערבולת קטנה בקצה התמונה. סיון ראה בהצגה העצמית של ליבק הזמנה לפענוח אניגמה. "מי שבא ואומר על תמונה כזו 'זה הדיוקן שלי', מציב הרבה סימני שאלה. זו איזושהי התגרות של אמן בסביבה שלו כדי ליצור שאלה שתוביל דווקא לפתיחות גדולה יותר". ואכן ההתגרות הזו של ליבק הובילה לתהליך של חשיפה שמתרחש לאורך הסרט. ליבק וסיון עוברים בעקבות אותו דיוקן תלוי תהליך טיפולי של פוטו תרפיה שמזכיר במידה רבה את המהלך שעובר פולמן ב"וואלס עם באשיר", בו סיון (המצויר) צופיע בתפקיד החבר והמטפל אשר מניע את הגיבור להעמיק אל תוך הזיכרון הרודף והתמונה הלא מפוענחת."התגרות של האמן בסביבה שלו". הדיוקן העצמי של ליבק (צילום מסך מתוך הסרט)

מבחינתך זו היתה הזמנה לטפל באלכס?"זה היה מתוך סקרנות על בני אדם, אלכס הוא אחד האנשים הכי סקרנים שהכרתי וגם אני סקרן. הסקרנות מחברת אותנו ואתה לא יכול להימנע מהים כסימבול. ב'וואלס עם באשיר' ארי מגיח מהים, אלכס לא מגיח מהים. יש את הים, והוא אומר 'זה אני'". 

לתהליך הטיפולי גייס סיון את אחותו יעל, פסיכולוגית במקצועה, שתשב עם ליבק למספר שיחות. "היא היתה הנשק הסודי שלנו בסרט", מספר סיון ומסייג מיד, "היא פציפיסטית אז לא נגיד עליה שהיא נשק סודי. היא היתה החוליה שאפשרה לי להקשיב לאלכס. אלכס ישב מול פסיכולוגית ושוחח איתה ואני ישבתי מהצד והקשבתי". ליבק התמסר לתהליך, "היא אישה מקסימה ויפה וחוץ מזה מי לא אוהב לדבר על עצמו?". אורי מחלק מחמאה לאחותו ומאבחן כי "פסיכולוג טוב צריך שיהיו לו שני דברים: אומץ ואמפתיה אמיתית לבני אדם. הם צריכים לאהוב אנשים. אני לא פסיכולוג, כי יש לי קצת אמפתיה וקצת אומץ. היה לה אומץ לשאול את אלכס שאלות מאוד עמוקות ורציניות ולא לוותר לו".

ליבק תולה את ההחלטה להיחשף בסרט התיעודי של סיון בגיל: "בוא נאמר שלפני עשר שנים הייתי הרבה יותר נבוך, אבל היום אני כבר לא נבוך משום דבר", הוא מסביר, "אתה יותר סלחן עם עצמך והמודעות העצמית שלי לא נמוכה אבל יותר פתוחה. גם נדלקתי על אורי, הוא הקל עלי, נוצר בינינו קשר בלי שום קשר לסרט".

לבית הקפה נכנס לפתע אדם כבן 50 כפוף גב, ספק מוכר מצתים וצעצועים ספק מקבץ נדבות, ובעוד כל היושבים משתדלים שלא ליצור עימו קשר עין. ליבק קוטע את רצף העניינים ומביע עניין באחת הבובות. הוא מתמקח על המחיר בערבית ומוריד את הנקוב מ-20 ש"ח ל-15 ש"ח. אורי עוזר לו לבחור בין בובת הכלב לבובת החתול, ולבסוף ליבק מניח על שולחננו את הרכש החדש שלו: בובת כלבלב מכנית קטנה וזולה. הוא נותן לה ללכת ולנבוח בין כוסות האספרסו וכל יושבי בית הקפה משועשעים מהמעשה. בהמשך, אחרי שליבק יילך, יסביר סיון כי המעשה הזה הוא בעצם "התמצית של אלכס": "בחמש עשרה שקלים הוא קונה שלוש דקות שיחה עם הבן אדם, הוא קונה הזדמנות לדבר קצת בערבית, הוא גם קונה מתנה לנכדה שלו שהוא מאוד אוהב וגם הוא מפגין חמלה למוכר. אלכס מכור לקשר אנושי. זה הצד היפה של חרדת נטישה".

שתי מצלמות בהצלב

במהלך הסרט גם סיון עובר תהליך לצידו של ליבק, לשאלה האם הטיפול באלכס הוא גם טיפול באורי, הוא משיב בזהירות: "היופי של 'גיבורי תרבות' בעיני הוא שזה לא רק סרטים על אמן, זה על דינאמיקה עם האמן. בתור צופה מעניין אותך לראות את הדינאמיקה של היוצר במפגש עם האמן".

מה נקודת ההשקה שלכם כיוצרים?סיון: "אני מכיר את אלכס הרבה זמן לפני שאני מכיר אותו. שנים אני חושב שיש משהו בתצלום של אלכס שתופס הרבה יותר מרק את העין. הוא תופס משהו פנימי ביחסים. יחסים בין אנשים זה הדבר שהכי מעניין אותי, במיוחד אם יש בהם איזה טוויסט סיפורי. כמעט בכל תצלום של אלכס יש משהו סיפורי".

ליבק (מצנן): "בכל תצלום טוב, לא בכל תצלום".

סיון: "כן. נחשפתי במהלך עשיית הסרט גם לתהליך היצירה הזה, שלא כל תצלום מצליח".

ליבק מדגיש כי לא הסתיר ממנו כלום בתהליך העבודה, "הוא הבן אדם הראשון שאני מראה לו את הטיוטות שלי", הוא מספר ומוסיף על סיון כי "ביומיים הראשונים של הצילומים הוא בכלל לא ידע מה הוא רוצה לעשות, וגם אני עובד ככה".

איך היית מצלם את אורי?ליבק: "אורי משוגע, הוא נורא שקוע בעבודה. צילמתי אותו כמה פעמים, יש תמונה שאורי הולך עם קופסת קרטון על הראש וזה מראה כמה הוא לא מודע לעצמו תוך כדי עבודה. וגם אני תוך כדי עבודה לא מודע לעצמי, מבחוץ אני נראה הבן אדם הכי מגוחך בעולם"."תמונה קצת קומית". ליבק בשעת עבודה (צילום מסך מתוך הסרט)

סיון: "אלכס הולך ברחוב עם שתי מצלמות בהצלב, יש בזה משהו מגוחך. זו תמונה קצת קומית אבל כדי לעשות את העבודה שלו בצורה טוטאלית הוא נטמע ברחוב והוא לא מפריד את עצמו בקהל. אנחנו לא מאיימים על הסביבה אנחנו בתוך הסביבה".

למרות התוצאה הסופית וההרמוניה שבולטת לעין בין השניים סיון מספר כי פחד מאוד לאכזב את אלכס: "במאי דוקומנטרי יכול לאכזב את המושא שלו, אם בסוף הסרט הוא יראה ויגיד 'אחלה סרט, סיכם אותי טוב' אז נכשלתי. אם בסוף אלכס אומר 'זה אני?' – אז יהיה שם גם משהו בשבילו. עניין אותי לחקור מה אלכס לא יודע על הצילומים שלו".

אלכס עומד על הקושי בהפיכת נושא כמו אמן סטילס, שעוסק באמנות דוממת, לסרט חי ונע. "דבר אחד אני יכול להגיד, שאפשר לראות כמה הוא אוהב אותי בתוך הסרט וזה מרגש. קצת הצטערתי שנגמר". כשאלכס נוטש שוב להפוגה קלה סיוון מספר שזו הפעם הראשונה שנוצרה בינו לבין מתועד חברות אמיתית ואפילו שואף לייצור יחד איתו פרויקט נוסף.

איזהו גיבור "חתן פרס ישראל", "גיבור תרבות", נוח לך עם התארים האלה?ליבק: "האמת לא כל כך. אני לא יודע למה דווקא אני? מה זה גיבור תרבות?"

סיון: "אדם שיש לו משמעות בתרבות המקומית וסך העבודה שלו לאורך שנים מצטבר לכדי חותם"

ליבק: "בדרך כלל אנשי תרבות הם לא גיבורים. זה מושג שמשויך לאנשי צבא, לחיילים. אנשים שמתעמתים כל הזמן. איך אתה נמדד בזה שאתה גיבור, בהתגברות על קשיים או כיבוש יצר".

אולי בארץ להיות איש תרבות זו גבורה.ליבק: "כנראה. אבל אני חייב להגיד שאני לא עושה חישובים שכליים או משווק את עצמי. בגלל זה לקח לי המון שנים להיכנס לתודעה. אחרי ששידרו את הטקס בו זכיתי בפרס ישראל נסעתי לירוחם לצלם ויצא אליי איזה זקן אחד ואמר 'בואנ'ה, אתה זכית באוסקר נכון?'". סיון מוסיף כי "פרס ישראל עושה משהו לאנשים פה. יש את כל האנשים ויש את זוכי פרס ישראל".

הסרט מתעכב על פרויקט תיעודי של ליבק בו הוא נעמד בנקודה אחת בשוק הכרמל תל אביב ומצלם רנדומאלית את העוברים והשבים, מתעד דיוקנאות של ישראליים אקראיים. אחרי שצילם מאות אנשים ליבק הבין שהרוב המוחלט של התצלומים חושף פנים עצובות וטרודות. "בשנה האחרונה חזרתי לראשוניות של לצלם פורטרטים", הוא מספר, "כשהתחלתי לצלם שמתי לב שרוב האנשים לא מחייכים". סיון מאשר שהוא עצמו נחשף לפחות לאלף תמונות של אנשים ברחוב ואולי עשר מתוכן תופסות אנשים מחייכים.  

מה ההבנה הזו עושה לך?ליבק: "אני עוסק בתיעוד החברה הישראלית וכשאני מסתכל על הפנים לאורך עשרות שנים אני מזהה אומללות. אתה יכול להגיד שאנשים מוטרדים באופן כללי, אבל לא יכול להיות שאנשים מוטרדים 95% מהזמן. השוק זה לא חוויה דיכאונית".עמדת גם בשוק אחר בנקודה אחרת בעולם?"עמדתי בצרפת בשוק ואנשים מחייכים, מספיק שהם ינהלו דיאלוג עם המוכר ואתה רואה שיש איזו הנאה בשופינג. פה השוק נורא צפוף, לאנשים אין סבלנות. מאיפה בא חוסר הנוחות הזה? לדעתי בעיקר בגלל שאין לך מרחב אישי ופיזי. אם מישהו הולך לעשות פיקניק והוא מתיישב לבד, תוך חצי שעה יתיישבו סביבו 500 אנשים. ישראלים מצד אחד אוהבים להיות ביחד, מצד שני הם אוהבים להתחכך בכל המובנים".

"גיבורי תרבות", ימי שבת ב-21:30, ערוץ 8

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ