לאן נעלמה ההיסטריה משידורי החדשות?

שידורי מלחמת עמוד ענן הצוהלים מסרבים להתרגש מהלחימה. זה נשמע כמו דבר טוב, אות לחוסן לאומי, לעמידות, לעוצמה, אבל זה גובל בסכנת נפשות

איילה פנייבסקי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילה פנייבסקי, עכבר העיר

יש הרבה דברים שאפשר להגיד על הסיקור של מלחמת היש ברירה הזאת. אפשר לדבר על הפטיש הפורנוגרפי לשידורים אינסופיים של כיפת הברזל, הקונדום הלאומי; אפשר לדבר על המשחק הלא נגמר של כמה־כמה שרץ בסטריפים מעל ומתחת למגישי החדשות (כמה שיגורים מול כמה יירוטים, לא כמה הרוגים מכל צד, חלילה); אפשר לדבר על האקסטזה של אבי בניהו ועל ההשפעות הלא צפויות שלה על הפריזורה שלו; אפשר לדבר על דנה וייס, שאיחלה לתושבי הדרום "ברכות".» קרב הפרשנים של חברות החדשותאבל היה דבר אחד מרכזי שחסר בסיקור הזה ברמה הרגשית, האנושית, הבסיסית, הרבה לפני השאלות הקשות שהושתקו (הרבה אנשים טרחו להודיע שאין שום דבר פוליטי במלחמה הזאת. אם הם טרחו להגיד את זה, סימן שהיו מי שחשבו שדווקא יש – אבל אותם היה מאוד קשה לשמוע). בסיקור הזה לא היתה היסטריה.זה נשמע כמו דבר טוב, אות לחוסן לאומי, לעמידות, לעוצמה – כל מה שמעמיד לפוליטיקאים. אבל לא רק שזה לא דבר טוב, זה גובל בסכנת נפשות. במשך יממה שלמה, שנפתחה בהכרזה של ביבי וליברמן על הרצון לבטל את הסכמי אוסלו ונגמרה בזה שמצרים כן או לא העיפה את השגריר שלה מפה, כשנראה היה שישראל עומדת על סף מלחמת רטרו בכמה חזיתות, עם זירה אווירית וטנקים ויירוטים והכל, ישבו באולפני החדשות ערימת אקס־ביטחוניסטים קירחים ומחויכים והשוויצו בצעצוע העגול שלהם. הם דיברו על ניצחון, שוברי שוויון, סוגים שונים של פאג'ר. אבל עוד לפני מה שהם אמרו, היה מה שהם שידרו: שעות ארוכות של שלווה, שביעות רצון, אפילו סיפוק. היתה אווירה של הקלה באולפן – לא של הסטרס המתבקש כשברור שמה שקורה סביבנו מוביל לקראת מוות של כך וכך קורבנות אדם פה, וכך וכך קורבנות אדם שם.אווירה של הקלה. אולפן חברת החדשות של ערוץ 2 (צילום מסך) הצהלה הזו, שזרמה מהמסכים ברגעים שבהם כולנו נצמדנו אליהם, היא סימפטום לליקוי מוסרי קשה. נכון, זה נשמע מוזר. היסטריה היא בדרך כלל הנשק של ביבי, הדרך שלו לשכנע אותנו שכולם נגדנו ושהמצב הביטחוני מחפיר ושאנחנו בטח לא רוצים ששלי תצטרך להתמודד עם כל זה. אבל כשחיי אדם בסכנה, בגלל צה"ל או בגלל החמאס, זה הרגע להיכנס בו להיסטריה. מי שמסוגל לקבל בשלוות נפש, ובטח בחיוך, את המלחמה המתקרבת, מוזמן להמשיך לטפוח לעצמו על השכם כשהוא מקבל טלפונים מאמא שמנסה לברר אם הוא עוד בחיים. להילחץ כשהאזעקה מצלצלת זה מאוחר מדי. את נקודת האל חזור שבלב עברנו מזמן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ