אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פלוטוניום אאוט, גונדי ופנאהי אין: האיראנים שאנחנו אוהבים

נוכח החדשות המרעישות מכיוון ז'נבה וההסכם ההיסטורי שנחתם אמש, נביע את תמיכתנו במחווה פעוטה: רשימת התוצרת האיראנית שדווקא ראוי להעשיר

תגובות

נתניהו אמנם קורא לו "טעות היסטורית", אבל אנחנו דווקא ממהרים לזהות את היתרונות האדירים שגלומים בהסכם בנושא הנשק הגרעיני שהושג בין איראן למעצמות. סנקציה אחת יותר, צנטריפוגה אחת פחות - בסופו של דבר כולנו בני אדם שאוהבים חופש, קולנוע טוב, מסיבת טכנו מפרקת וצלחת עמוסה בחורשט סבזי. אי לכך, לרגל ההסכם וכשירות חיוני לציבור, מוגשות בזאת מספר המלצות (אין ספק שיש עוד המון) לאמצעים שרק הם יוכלו להוביל יום שמח אחד לקירוב הלבבות, הדיבור והנורמליזציה - תרבות וגסטרונומיה. הנה כמה אנשים נדירים, יצירות ומאכלים שמוכיחים שהדבר הכי מגניב שיכול לקרות לנו עכשיו הוא דו שיח פורה עם העם האיראני. אנרגיות חיוביות ולא אטומיות. המסעדות סלימי ועדן אחד דברים הכי טובים שיצאו מאיראן הוא האוכל הפרסי. מיקומה הגיאוגרפי בין מזרח למערב, הביא לכך שהמטבח הזה השפיע רבות על מטבחים אחרים ברחבי העולם. המטבח הפרסי עושה שימוש בהמון בתבלינים כזעפרן, סומאק, הל, נענע וריחן, שמוסיפים גם לטעמם של התבשילים וגם לערכם התזונתי. רק תחשבו על מנות כמו חורשט סבזי, מרק גונדי, אורז פרסי עם טאדיג וכבר בלוטות הטעם מתחילות לעבוד. אם לא התברכתם בסבתא, אמא, או קרוב משפחה אחר שמגיע מפרס, אפשר תמיד לבקר במסעדות פרסיות, הנציגויות הבלתי רשמיות של איראן בישראל, שלרוב מציעות אוכל ביתי וטעים במחירים עממיים ובאווירה לבבית. מסעדת סלימי בנחלת בנימין 50, תל אביב, מציעה את אחד ממרקי הגונדי הטובים בעיר ובמסעדת עדן שבתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, תקבלו אורז פרסי מושלם. עכשיו, רק נותר לדמיין את היום שכולנו נוכל לעלות על טיסה קצרה לסיור קולינרי באיראן (טלי קושניר). ביתי וטעים, והמחיר עממי. תבשיל עש של מסעדת סלימי (צילום: רותם מימון)במאי הקולנוע ג'אפר פנאהי בשנים האחרונות קמים ועולים קולנוענים נוספים ומוכשרים לא פחות משני המאסטרים שהקנו למדינה את תהילתה בפסטיבלי קולנוע, הלא הם מוחסן מחמלבאף ("ליקוי חמה בקנדהאר") ועבאס קיארוסטמי ("10"). איראן הגיעה עד האוסקר לפני שנתיים עם אסגר פרהאדי ופרידה שלו, והיום היוצר כבר עובד בצרפת ובקרוב חוזר עם "העבר". שם אחר שכדאי להכיר, הילד הרע של הקולנוע האיראני אם תרצו, הוא ג'אפר פנאהי. הוא מפורסם בעולם בעיקר הודות למעצר הבית בו כלאו אותו השלטונות אחרי שהעז לבקר את הממשל והתרבות של מולדתו בסרטיו. בזמן שעמיתיו גולים ומנסים להגשים את עצמם אמנותית על אדמה זרה, פנאהי לא נכנע לחוקים שאוסרים עליו לעשות סרטים או לצאת את פתח דלתו, ובהתחכמות נהדרת שיחרר בשלוש השנים האחרונות שני לא-סרטים שצילם בין ארבע הקירות שלו - "זה לא סרט", ו-"וילונות מוגפים". גם בסרטיו המוקדמים יותר, כמו "אופסייד", "המעגל" ו"הבלון הלבן", פנאהי מעולם לא נטה אל השגרתי והבנאלי. סרטיו הם קודם אמנות מלאת אמירה, עירבוב בין העלילתי לתיעודי, בין מציאות לבדיה, בין ביקורת של היוצר על ארצו לאהבה גדולה אליה. הקולנוע של פנאהי גדול לפחות כמו האקטיביזם הפוליטי שלו, בהנחה שאפשר להבדיל בין השניים (אורון שמיר)ריאיון עם מוחסאן מחמלבאף שאראם שין טאמסה יש הרואים בו את רואן אטקינסון האיראני, בעיקר בגלל שכמו אטקינסון - גם שארים משתמש המון בהבעות פניו כדי להצחיק. במבט מערבי שכבר ראה את ג'רי לואיס מבצע קטעים דומים בשנות ה-50, הקטע מיושן למדי, אבל המגיבים לסרטונים נראים כנהנים. שארים גם ניסה לעשות סטנד אפ שכולל חיקויים של רוברט דה נירו ויש לו בדיחות על שחורים שיש שיראו בהן גובלות בגזענות. אבל הקהל צוחק, גם אם התחושה היא כאילו קים ג'ונג און עלה לספר בדיחה וכולם חייבים לצחוק (אסי גל).חיקויים של דה נירו ובדיחות גזעניות. שאראם שין טאמסה:  IRANTOPTV הוא ערוץ יוטיוב שאשכרה מנסה לעשות טלוויזיה באינטרנט כמו שאר העולם. כרגע עיקר התוכניות בו הן תוכניות בישול של כל מיני מאכלים מקומיים, אבל גם היה שידור של שיחת טלפון בין הנשיא רוחאני לדיוויד קמרון, ראש הממשלה הבריטי, וסרטון אנימציה אחד שלקוח מהאייטיז (אסי גל).בעיקר בישול. מתוך המקבילה האיראנית של יוטיוב:ליין הטכנו NoBeef כיף חאלק לאו"ם על המאמץ, אבל מה שלקח לשש מעצמות לעשות בעשור, לקח לשני טכנואידים מברלין כמה חודשים ואצלם זה אפילו נגמר בניגוב חומוס משותף. רועי סיני, ישראלי שמתגורר בברלין, די ג'יי ואקדמאי, הגיע ערב אחד לבר של רזה חאני, איראני שעלה לגרמניה לפני שני עשורים; החיבור המיידי ביניהם כלל את המרכיב היחידי שצריכים שני צדדים כדי לסיים סכסוכים: רצון. תחת הרעיון המהפכני הזה החליטו השניים להתאחד תחת מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: טכנו. הם הקימו את הליין הראשון של איראנים וישראליים בעולם, NoBeef, הזמינו די ג'ייז ואורחים משני הצדדים והראו שוב את מה שכולנו כבר מזמן יודעים: פוליטיקאים זה נחמד והסכמים זה חביב, אבל שלום, כזה מהסוג האמיתי, מגיע מתוך העם, ואם אפשר - אז על רחבה של מועדון ברלינאי. ושמישהו יגיד לרוחאני וביבי שלמסיבה הבאה הם כבר רשומים (רננה הלפרין)

כתבות שאולי פספסתם

*#