אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת עלאק: האם מבקרי הטלוויזיה משפיעים על הצופים?

לידיעת הגולש שלום אסייג, כתבה קוטלת של מבקר טלוויזיה, היא כנראה הבטחה לכך שהתוכנית החדשה שלך תצליח. חגית גינזוברג חוזרת לסדרות שהמבקרים שנאו, אבל הקהל חיבק בחום

תגובות

בכל רחבי העולם יחסיהם של מבקרי טלוויזיה ומבוקריהם – קרי, יוצרי הטלוויזיה – מוכרחים להיות מושתתים על שנאה הדדית. סביר שבביצה הדחוסה המכונה "תעשיית הטלוויזיה הישראלית" העולמות האלה יתנגשו לא פעם, שכן מבקרי טלוויזיה ישראלים חוטאים לא פעם גם בראיונות וכתבות מגזין. או אז הם עלולים, השם ישמור, לפגוש מקרוב את מושאי הביקורות שלהם ואפילו, חס וחלילה, לחבב אותם. ולהיפך. לעיתים נדירות קורה אפילו שעיתונאי ומבקר חוצה את הקווים והופך בעצמו ליוצר טלוויזיה, כמו במקרה של רענן שקד ואבנר ברנהיימר.

המקרה המוזר של שלום אסייג אבל ברוב הזמן, שני הצדדים נוטים לחוש איבה עמוקה אלה כלפי אלה, עניין מגוחך להפליא בהתחשב בעובדה שרוב הסיכויים הם שימצאו את עצמם עובדים יחד בשלב כזה או אחר. או סתם נתקעים יחד בתור לסופר. או שיגלו ששניהם הם אותו אדם. זה לא משנה, כמובן, כי כבר היו לנו מספיק הזדמנויות להיווכח שיוצרי וכוכבי הטלוויזיה שונאים את המבקרים שלהם, ולעיתים תכופות מתקשים שלא לקחת את הביקורות, אלה הצולבות כמובן, במובן האישי. רק השבוע שלום אסייג החליט לשסות את אוהדיו בפייסבוק בלילך וולך, מבקרת הטלוויזיה שהעזה לקטול את סדרת הטלוויזיה החדשה שלו, "שנות ה-80". במקרה של אסייג זה עוד היה עדין למדי – הוא בסך הכל כתב סטטוס מרומז ובו שלח את 25 אלף האנשים שעשו לו לייק לצפות בסרטון מתוך מופע סטנד אפ שהעלתה וולך בערב חובבים. כבר ראינו מקרים חמורים יותר, כמו למשל במקרה המפורסם של "חטופים" והמבקרת אריאנה מלמד. אלה הראשונים בחרו לנקום ובעונה השנייה דאגו שדמותה של מילי אביטל תכנה את מלמד "שמנה וממורמרת".על מה הוא כועס? אסייג בשנות ה-80:הסוגיה המרכזית כאן היא לא בחירתם, המעט אינפנטילית יש לציין, של היוצרים להגיב לביקורות ולפסול את הלגיטימיות שלהן, אלא בעיקר מעורר תהיות – ממתי דעתם של מבקרי הטלוויזיה רלוונטית כל כך בעיניי היוצרים? והאם היא רלוונטית גם עבור הצופים? אפשר לדון בנושא הזה עד העונה הבאה של "שנות ה-80", ואפשר גם להזכיר את כל אותם יוצרים כעוסים, שלא תמיד הביקורות צודקות. הנה כמה מקרים שבהם הרייטינג הוכיח שהקהל מצביע בשלט. ושכנראה שזה מה שחשוב. צחוקים מוקלטים: סברי מרנן אולי הדוגמה הכי בולטת לפער שנמתח בין מבקרי הטלוויזיה לבין הקהל היא "סברי מרנן". אלה הראשונים, אליטיסטיים מטבעם, פסלו את קומדיית המצבים שיצרו רובי דואניס, ימית סול ויניב פולישוק. מספיק להציץ על הכותרות כדי להיזכר – "כמו בורקס בן 40 שנה", "תינוקות מגודלים", "עיסה של כוכבי עבר" ועוד. שלא לדבר על כך ששמה של הסדרה הפך לשם נרדף לטלוויזיה נמוכה, רדודה ונטולת תחכום. אבל אז הגיעו נתוני הרייטינג: גם בעונה הראשונה וגם בעונה השנייה, הסדרה הצליחה תמיד לחצות את קו ה-20 אחוז ולא פעם גירדה גם את ה-30 אחוז. בשנת 2011 הוכתרה לסדרה השנייה הכי נצפית בטלוויזיה הישראלית, אחרי "רמזור". כשחזרה, כצפוי ולמורת רוחם של המבקרים, לעונה שנייה, נהנתה מנתונים אפילו גבוהים יותר ולפעמים אפילו השיקה לאחוזי הרייטינג של "האח הגדול".מדורת השבט החדשה. סברי מרנן (צילום: רונן אקרמן)יושבים בזולה: עספור עוד סדרת טלוויזיה שהצליחה לייצר לא מעט רעש ואפילו להשפיע על לקסיקון של דור שלם. את חלק המבקרים היא הרשימה פחות, לפחות בהתחלה. בזמן שהיו כאלה שהתרשמו מהאותנטיות והנשמה שעלו מ"עספור", ב"מעריב" כינו אותה מיד אחרי שידור הפרק הראשון "טלנובלה יומית עם דמויות שמתקשרות לרגש". בוואלה זה היה "כולנו מכירים ערסים, כולנו שהינו פעם או פעמיים לצד טיפוסים עממיים, לכולנו יצא להיתקל בסטלנים ובעבריינים ובחבר'ה שנחשבים לשוליים של החברה, וזו בדיוק הסיבה שחוסר הטבעיות של השיחות שלהם כל כך בולט. אנשים לא מדברים ככה. אפילו לא ערסים מירושלים". בסופו של דבר, המבקרים הצולבים נאלצו לאכול את הכובע עם תוספת קינואה בצד. 54 אחוז ממנויי הוט צפו ב"עספור" בעונתה הראשונה ופרק הפתיחה של העונה השנייה זכה ל-6 אחוז רייטינג – המון במונחי הטלוויזיה בכבלים. זהירות, קאלט: אחד העם 1  כאן מדובר במקרה שבו גם הביקורות וגם הרייטינג בזמן השידור המקורי יישרו קו. אחוזי הצפייה היו נמוכים בשנת 2003, כשהסדרה שודרה לראשונה בערוץ 2. רענן שקד כתב אז, תחת הכותרת "מצטערים, לא מצחיק", שהסדרה "יושבת בכבדות ובחן של היפופוטם מיוזע על מרבץ הסטריאוטיפים הישראלי לדורותיו – זה שמת והוספד כבר עשרות פעמים". זמן לא רב אחר כך, בחסות השידורים החוזרים וכמה צופים שהשכילו לזהות את ההיסטריה – היא הפכה לקאלט והביקורת ההיא נראית בעיקר תלושה. אז איפה הארון, הארונית הטואלטה הזאת? אחד העם 1 (צילום מסך)שלום לך: ארץ נהדרת דוגמה מופתית לכך שהמבקרים יכולים להמשיך לנבוח, השיירה בכל זאת תעבור. לאורך כל עונותיה ספגה "ארץ נהדרת", ללא ספק מדורת השבט של הטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון – ביקורות שליליות חוזרות ונשנות. יוסי קליין טען שהיא תוכנית בידורית ולא סאטירה, ב"מעריב" טענו בשנת 2012 ששלוש העונות האחרונות של התוכנית סובלות מפאנצ'ים דלילים. אבל הרייטינג בשלו: בין 31-38 אחוזים בממוצע בשנים האחרונות. ואין מה להוסיף. תוצרת חוץ: "חברים" ו"סיינפלד"  לסיום, מוכרחים להזכיר שתיים מהסדרות האמריקאיות המצליחות ביותר בכל הזמנים שספגו, כל אחת בתורה, אינספור ביקורות צוננות ומאוכזבות. החל מאלה שצפו בפיילוט של "סיינפלד" וטענו שאינו מצחיק, דרך המבקרים שאמרו ש"חברים" מנסה בסך הכל לחקות את סיינפלד ושחלק מהדמויות בסדרה, כמו ג'ואי ורייצ'ל אינן דמויות עגולות ומעניינות מספיק . ובכן, כולנו יודעים איך זה נגמר.

כתבות שאולי פספסתם

*#