אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיום של דקסטר מוכיח: צריך לפרוש בשיא

אם מעריצי הסדרה בטוחים שהעונות האחרונות רק מביישות את גדולתה, אז פרק הסיום רק מוכיח שצריך לשלוח את היוצרים לגלות. עם רגעים שהזכירו בעיקר את הטיטאניק אפשר לומר ברוך שפטרנו. כמובן שיש ספוילרים בשפע, ראו הוזהרתם

תגובות

במשך שמונה שנים ניסו יוצרי "דקסטר" ללמד אותנו דבר אחד: שרוצח סדרתי יכול להיות אדם שאפשר לאהוב. הם עשו את זה עם עיקרון אחד, שנראה מתוחכם מאוד בהתחלה, על סף הגאוני כמעט. אבל עם השנים והעלילות שנעשו מסורבלות יותר מעונה לעונה, הלך ושחק את עצמו עד שהפך לבלתי אמין: הם גרמו לנו לעשות הפרדה בין האדם – דקסטר מורגן, חוקר המז"פ ממשטרת מיאמי עם אוסף מצומצם של הבעות פנים משתאות – לבין הרוצח האכזר שלו, שזכה לכינוי "הנוסע האפל". אישיות נוספת, סמויה, טפילה, שמחלקת פקודות אחת לכמה זמן – רק במקרה מעורב בפקודות האלה סט מרשים של סכינים - אבל נפרדת מדקסטר עצמו, שבסך הכל רוצה להיות נורמלי.

לכל אלה יש להוסיף את העובדה שהוא רוצח רק את האנשים הרעים, רוצחים אחרים שהצליחו לחמוק ממערכת החוק, פלוס תשתית פסיכולוגית קורעת לב (שמתגלה רק באמצע הסדרה) של תינוק שנזנח לצד גופתה המדממת של אמו ולכן לא הייתה לו ברירה אלא להפוך לרוצח - וקיבלתם את הדמות הטלוויזיונית האולטימטיבית, זו שמייצרת דיסוננס מתמשך בין הדחף לתעב את המעשים שלה, לבין ההכרה בכך שפשוט אי אפשר.» "דקסטר" - לכל הכתבות והביקורותהבעיה העיקרית הייתה בניסיון של יוצרי הסדרה, ושל הצופים בהתאם, להבין האם רצח יכול להיות מוסרי. לאורך כל הדרך התחושה הייתה שכן, אפשר. ולא רק זה, אלא גם שהרוצח יכול וזכאי לחיות חיים רגילים, עם משפחה אוהבת ומעטפת אמריקאית נוטפת קלישאות. אבל ברגע האחרון הם נזכרו שרגע, בעצם אי אפשר. ואולי גם לא כדאי, באמריקה רוויית האלימות של ימינו, לנדב לקהל טיעון כזה. אז שנייה לפני הסוף הם טרפו את הקלפים באופן לא מאוד משכנע ובסצנות הסיום של הפרק האחרון בסדרה הזכירו לכולנו שאסור לרצוח, נו נו נו, כי אז היקרים לך משלמים את המחיר. במקרה הזה, זו הייתה דברה מורגן, אחותו של דקסטר, שגם על ערש דוויי דאגה לזרוק את צמד המלים האהוב עליה, "מאדר פאקר" לפחות שלוש פעמים. וזה אמור היה להיות רגע עצוב וקורע לב, כי דברה הייתה אחת הדמויות המעולות שטיילו לנו על המסך – אלא שזה לא היה. בטח לא כמו סוף העונה הרביעית שבו נמצאה אשתו, ריטה, בתוך אמבטיית דם. למה? כי אז זה באמת היה לא צפוי ומזעזע. וכאן, ובכן – יוצרי הסדרה כל כך התישו אותנו עם טוויסטים מגוחכים (העובדה שדקסטר בחר שלא להרוג את אוליבר סקסון, הרוצח התורן של העונה, כאילו מדובר היה באיזו פריצת דרך פסיכולוגית – הייתה מטופשת להפליא, על סף הקומית) שפשוט רצינו שזה ייגמר כבר ושיניחו לנו.  (צילום מסך: רשת שואוטיים) מעריצי "דקסטר" טוענים כבר כמה שנים שהסדרה הגיעה לשיאה בעונה הרביעית ומשם רק הלכה והידרדרה. העונה הנוכחית, השמינית במספר, שהסתיימה אמש בארצות הברית, הייתה, עבור רבים מהם, עלבון לתחילת הסדרה, עם קווי עלילה שנתפרו בגסות רק כדי שהיא תוכל כבר להחזיר את נשמתה לבורא. בניגוד לעונות הראשונות, בהן החשיבה המאומצת של הכותבים הדהדה בכל סצנה, כמו ביצירת אמנות ארוגה היטב – כאן הורגש די בבירור שלאף אחד שם לא נשאר כוח לכל היצירתיות הנדרשת ושהם ראו לנגד עיניהם את סצנות הסיום – כשדקסטר נוקם את נקמתו ומצליח לחסל את סקסון אפילו כשהוא כבר בכלא (כולל מה שהוביל לכך, כשבטיסטה מופיע משום מקום ברגע האמת ולוכד את סקסון בבית החולים) והסצנה השנייה, שאמורה הייתה להיות השיא הגדול של הסדרה – כשדקסטר מנתק את דברה ממכונות ההנשמה, מעמיס אותה על הספינה שלו, "סלייס אוף לייף", ומשליך אותה ברגע אחרון של חסד לאוקיינוס הגועש, כולל קלוז אפ על פניה השוקעות במים. זה לא היה מרגש, זה לא היה עצוב. זה בעיקר הזכיר את סצנת הסיום של "טיטניק".   הניסיון להצדיק את כל התרחישים של העונה הזו – הופעתה של ד"ר ווגל, שהייתה זו שלימדה את אביו של הארי איך להפוך את דקסטר לרוצח עם לב טוב – ולו כדי שלדקסטר תהיה דמות הורית להיקשר אליה על אף היותו פסיכופת, עלילת ההתאהבות של דברה בו שנזנחה מהעונה הקודמת והוחלפה בזעם ובשנאה כלפיו לאחר שגילתה מי הוא באמת (עוד שיא מבוזבז בסדרה) והופעתה המחודשת של האנה – כל אלה גרמו לרובנו לתהות מה לעזאזל קרה בחדר התסריטאים של הסדרה. או יותר נכון: מי הביא את הכותבים של "צעירים חסרי מנוח"? כל כך הרבה אי דיוקים, כל כך הרבה חוסר אמינות – במיוחד בפרק האחרון הזה, שבו האנה ממשיכה להסתובב כאילו אין כוח משטרה שרודף אחריה ודקסטר יכול פשוט לגנוב את גופת אחותו מבית החולים. אפילו הסערה שליוותה את הפרק האחרון (ידענו שהיא עומדת להגיע כבר שני פרקים קודם לכן) רק כדי שמישהו יוכל לומר לדקסטר "הסערה באה", הרגישה כמו בדיחה גרועה. (צילום: רשת שואוטיים) וחבל, כי לדברה הגיע יותר מזה. בטח הרבה יותר מאשר למות מכדור של איזה רוצח במנוסה – אפילו לא מסכין ראויה. וגם לדקסטר הגיע יותר מאשר לסיים את חייו בעונש נצחי ככורת עצים בחור נידח כלשהו, תוך שהוא נותן להאנה והריסון להאמין שהוא מת. וגם לנו הגיע יותר מזה. הרבה יותר. "דקסטר" הייתה ההוכחה המושלמת לכך שסדרות טלוויזיה צריכות לפרוש בשיא. נכון, כולנו המשכנו ללוות אותה עד הסוף, כי ככה עושים עם רוצחים סדרתיים שאוהבים – לא נוטשים אותם באמצע. ולפחות בזה יוצרי הסדרה הצליחו: באמת אהבנו את דקסטר. עד זב דם.

כתבות שאולי פספסתם

*#