מצעד הרגעים הטלוויזיונים הבלתי נשכחים

אלירז שדה דיווח על קסאמים משדרות והפר את הגבול בין בידור לחדשות (או שלא), בר רפאלי חשפה שהיא יודעת לדבר ואפילו לבכות, וחנוך דאום התוודה על חוויות הומו אירוטיות - מה היה האירוע הטלוויזיוני של שנת תשע"ב?

עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עכבר העיר

12. דן שילון חושף את אשתו בשידור חי

ימי המעגל העליזים חלפו. הימים בהם דן שילון אירח את המיטב שלישראל היה להציע נראים היום כל כך רחוקים והזויים. מלך הרייטינג של שנות התשעים, וממקימי ערוץ 2, חזר בשנה שחלפה לכותרות בעיקר בזכות שני אירועים בתוכנית הבוקר שלו לצד טלי מורנו בקשת, שהוכיחו ששילון כנראה לא טיפוס של בוקר; הראשונה היתה במהלך דיון סביב כניסתו לכלא של נשיא מדינת ישראל משה קצב. אז שילון הנסער פלט סוד: אשתו, מירי שילון, היתה קורבן אונס של איש פוליטי בכיר. מעטים הצופים שהשכימו קום לצפות בשארית הפליטה, אבל הסיפור עלה מיד לכותרות והזוג שילון מצאו עצמם מחוזרים על ידי התקשורת לראשונה מזה שנים. שבועות לאחר מכן איש הטלוויזיה הוותיק לא התאושש מהמאורע ועבר אפיזודה בריאותית בשידור חי, כאשר איבד הכרה מול עיני המצלמות. מזל שד"ר אריק אלפר השורד היה באולפן כדי להעניק עזרה ראשונה (באמת). שילון פונה לבית החולים וסיפר לאחר מכן שחש ברע כי נעקץ על ידי חרק מוזר. צמד האירועים כל כך בלתי שגרתיים עד שלו היה המעגל מסתובב גם היום, שילון היה בוודאי מארח את שילון לראיון חושפני ועושה סגירת מעגל עם עצמו. (עידן חגואל)משפט אחד יותר מדי. דן שילון פולט את סודה של אשתו:

11. בר רפאלי בוכה על הספה של גיל ריבה

עצרו את הדפוס! היא מדברת. כלומר: גם מדברת וגם נראית פצצה - אוקסימורון בלתי ניתן לתפיסה עבור גיל ריבה. "בר רפאלי מדברת" הוא השם הפומפוזי שניתן לראיון שנמתח על פני שעת פריים-טיים שלמה. ראיון שהיה יכול  להסתכם באותה מידה באמרה הפרנקנשטיינית : "זה חי!" ובכן יונית, מתברר שזה גם מדבר - סופרייז סופרייז. וכשהגיע הרגע בו רפאלי העניקה סוף סוף את דברה לאומה, התברר שהיא, איך לומר בעדינות – די משעממת. זה לא מנע מהמראיין להתמוגג מולה בהערצה ששמורה למלכות כיתה כשבכתה דמעות של פלסטיק. הראיון אצל גיל ריבה השנה רק הדגיש כמה ילדותית היא הסגידה העיוורת שלנו לסלבס. אבל מה כבר אפשר לצפות ממראיין שעדיין לא הבין איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן. (טל מסר) דמעות של פלסטיק. בר רפאלי מגלה שהיא לא באמת מעניינת:

10. אלירז שדה מדווח על קסאמים משדרות

זה נשמע כמו פרק מהסדרה הבאה של צ'ארלי ברוקר – פליט ריאליטי עילג למדי מוביל משדר חי ומתפרץ של חדשות ערוץ 2 מהדרום. שני דברים הפכו את הרגע הזה לרגע טלוויזיוני חשוב במדרון הפתלתל של חדשות-בידור בישראל: דבר ראשון, היה בו את המאפיין החזק של תחושת המחרבנים לך על הראש. מישהו, איפשהו, מקבל החלטה שאמורה להדהים ולהעליב אותך כצופה, והיא אכן מדהימה ומעליבה אותך. דבר שני, היה ברגע הזה משהו איקוני, כי אלירז שדה הוא באמת הסמל הכי טוב לטראש שלא מעניין אותו שום דבר חוץ מלסחוט מהרגש שלך מיץ רייטינג (קותי עוד לא גובש אז), וכי קסאמים בבאר שבע הם באמת הארכיטיפ של חדשות חמורות סבר שמצריכות ניתוח, הבנה, הקשר, וכל מה שמערכת חדשות טובה אמורה לעשות. או שלא?

לדובב עדים מפוחדים שמשקשקים מהאזעקה זה לא עניין לכרישי תקשורת, ואם זה כל מה שיש לחדשות ערוץ 2 לתת לנו כשהסירנות מייללות, אולי זה לא כל כך נורא שבחור אמפתי, גם אם לא מבריק, ישאל ילדים איך הם מרגישים מעל הסטריפ המלחיץ "מיליון ישראלים תחת אש". היה במסך המפוצל של אלירז והקסאם זלזול מסוכן ומטריד במערכת החדשות, אבל גם הזמנה לקצת חשבון נפש: מה חדשות 2 נותנת לנו שאלירז שדה לא יכול לתת, ברגעים שבהם הכי חשוב שנחשוב, נדע ונבין? והאם באמת יותר חשוב לעלות לאוויר ראשונים ולהשפריץ עלינו עוד קצת היסטריה לייב, מאשר לבדוק רגע מה באמת קורה, בזמן שיונית מתאפרת? אם שמים את השידור החי מעל ההבנה של הסיפור השלם, אז אלירז שדה הוא באמת הדמות הכי טובה לתפקיד שדרן חדשות. שידור חי הוא, אחרי הכל, הלב של התחום שהוא בא ממנו – ריאליטי. הרגע הטלוויזיוני ההוא לא היה הבעיה של אלירז שדה. הוא היה הבעיה של חדשות 2. ובגלל זה, הוא חשוב באמת. (איילה פנייבסקי)

מזמין חשבון נפש. אלירז שדה מדווח על הקסאמים בערוץ 2 (צילום מסך)

9. דדי שי מסרב למשימה ביפה והחנון

היפה והחנון לא סיפקה השנה "רגעים טלוויזיונים בלתי נשכחים" רבים, אבל רגע אחד בלט בה דווקא בגלל שנשכח בין אמרות השפר של שיר ודלית, ובעיקר בגלל שהיה אנטי טלוויזיוני. דדי שי הצליח לבלוט בגלל היותו "סתם אחד", אנטי טלוויזיוני, אפילו בתוך עדה ("החנונים"), שמלכתחילה הגיעה אל המסך כדי למלא פונקציה לא "טלוויזיונית". בחור רגיל עם תסרוקת גרועה ולשון חדה, שברגעים מצולמים רבים לא באמת ידע מה הוא עושה על המסך. מספיק לקלוט את מבטו המובך בריקוד הפתיחה כדי להבין את גודל הדיסוננס. כשסירב, מטעמי מצפון, להשתתף במשימת הג'וקים, ה"אנטי טלוויזיוניות" שלו הפכה מפאסיבית לאקטיבית. הנה בחור שנמצא בטלוויזיה בזכות הטלוויזיה ומסרב לעשות מה שהטלוויזיה אומרת לו. בסוף אותו פרק, ההפקה הציבה בפניו אתגר שאימת אותו עם פחד הגבהים שלו, ו(האנטי) גיבורנו מצא את עצמו מחוץ לתכנית. אוהבי תיאוריות הקונספירציה יגידו שהיתה זו נקמה. לטלוויזיה אין אינטרס להטמיע טיפוסים כמו דדי בתוכה, שיערערו ויטילו בה ספק. בסופו של יום היא תעדיף מתמודדים כמו אדי, שיהללו ויתעלפו מכל מהלך. אדי היה מאוהב בטלוויזיה והיא החזירה לו אהבה. דדי לא היה מוכן לשחק את המשחק, ולכן נאלץ לחזור לכתוב ערכים בוויקיפדיה. (ניר גורלי) האנטי גיבור שלא כבש את יצרו. דדי מוותר מראש על משימה:

8. הווידוי המרגש של חנוך דאום

זה לא קל לגלות, יום בהיר אחד, שהדמות שאתה הכי מזדהה איתה כרגע על מסך הטלוויזיה היא של מתנחל. ועוד כזה שביבי ושרה נמצאים לו על הספיד דייל. אבל ככה חנוך דאום גרם לצופים של מחוברים 2 להרגיש, גם לשמאלנים התל אביביים שבהם. מכל הדמויות בקאסט, הוא זה שחשף הכי הרבה פגמים, הכי הרבה לבטים, ויצא הכי אנושי והכי מעורר אמפתיה. בשיא של העונה שלו (כי בתכלס, זה מה ש"מחוברים 2" היתה), הוא ביקר בישיבה שבה למד כנער, עשה מחטף לתמונת המחזור של השכבה שלו, ולאחר מכן ישב מול המצלמה והתוודה על הרומן שניהל שם אחד הנערים האחרים בישיבה. זה אולי לא היה מידע חדש למי שקרא את הספר שלו "אלוהים לא מרשה" (2007, הוצאת ידיעות אחרונות), אבל לכל השאר זה היה רגע מכונן. לא רק שהוא מוריד את הכיפה, לא רק שהוא מתוודה שהוא לא מאמין, שהוא לא באמת רוצה לגור בהתנחלות, שהוא מעדיף לחיות כתל אביבי מן המניין – הוא גם רבע גיי. או לפחות היה כזה לרגע קצר בחייו. הדמות של דאום שורטטה לאורך העונה כרבת פנים, מורכבת וממש לא סטריאוטיפית. זו לא מנה שקל לצופים לעכל, אבל זה השתלם להם בכל הנוגע לבנייה של תפיסת עולם, של ניפוץ דעות קדומות, של היכולת לקבל גם את אותם מגזרים שמורגלים לפסול באופן אוטומטי. הרומן ההומואי של חנוך דאום, במובן הזה (וללא טיפת ציניות), הוא פותח אופקים ומנפץ מחסומים. עכשיו רק נותר ללהק פלסטיני עם פטיש לתפילין. (דנה שוופי) מנפץ מחסומים. הווידוי של דאום במחוברים:

7. דן כנר משבח את בנימין נתניהו

המסכה שהורדה לרגע מעל פניו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נראית בסיום השנה יציבה מתמיד. הארץ געשה בדצמבר האחרון כשהתגלתה התרמית הגדולה. לשכתו של נתניהו שתלה דברי שבח והלל לראש הממשלה בטקס לזכר נספי אסון הכרמל. המנחה, דן כנר, שהודיע אחר כך שהיה הראשון להתריע שמשהו בטקסט מוזר, ביצע בסופו של דבר את תפקידו, ומשמאל עד ימין רעשו כולם – כך יעשה האיש אשר אדלסון חפץ ביקרו? ההשפעה המיידית נראתה מבטיחה - העם הבין שמכתיבים לו תכנים מלמעלה, ואמר די. נתניהו, ששידרג לרמת אמנות על את הפתגם ההפוך "לא חשובים המעשים, חשובים הדיבורים", נאלץ להוריד פרופיל לזמן מה. ובלב חילחלה תקווה קטנה, אולי אף אחד כבר לא יקבל כמובן מאליו כל דבר שאומרים לו. אולי הדברים נאמרים על ידי בעלי אינטרסים, אולי עומדת מאחוריהם כוונה סמויה, אולי מוכרים אייטמים בתוכניות בוקר. אבל כמעט שנה אחרי כבר הכל נשכח כמעט שלא היה. נכון, המצגות של הממשלה על שיפור המצב הכלכלי או תוכנית החינוך החדשה כבר לא מתקבלות כתורה מסיני, ויש מי שמבקר אותן. אבל כשמגיעים לתותחים הכבדים - המדיניות הכלכלית עצמה, התקיפה באיראן, או אפילו, רחמנא ליצלן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני - איש אינו עוצר ושואל איך כל הדעות כל כך דומות אחת לשניה, ואולי בעצם גם פה משהו הוכתב מלמעלה. אולי כולם הם דן כנר, בובות על חוט שמדלקמות בדיוק את מה שאומרים להן. (אורן אלדר) נשכח כלא היה. הפאדיחה של נתניהו בטקס לציון אסון הכרמל:

6. מהדורת הפרישה של יעקב איילון

הקרירות המתכתית של יעקב איילון לא בנויה למשדרי פרידה. בטח לא למשדרי פרידה שהגיבור שלהם הוא יעקב איילון עצמו. כי יעקב איילון זו הנקודה שבה השכל גובר על הרגש, יעקב איילון זה השדר שמנטרל כל אמוציה, יעקב איילון זה נטו חדשות. אנשים שהם נטו חדשות לא מעוררים אמפתיה. מעריכים אותם מקצועית, סומכים עליהם ברגע האמת, אבל לא מייצרים כלפיהם רגשות. כשאתה נדרש לייצר אירוע פרידה עבור אדם שאתה לא מייצר כלפיו רגשות, אתה מגלה שאין לך עם מה לעבוד ואתה מוצא עצמך נטול אמוציות כלפי אותה דמות. בערוץ 10 מצאו עצמם נטולי אמוציה, וכשלא היתה אמוציה, הופיע הלחץ. הלחץ גבר בעיקר בשל ההשוואה המתבקשת לפרידה הקודמת, זאת שלא הספיקה להישכח, הפרידה ממיקי חיימוביץ'. אלא שמדובר בהשוואה בלתי הוגנת. כי מיקי היא מגישה של רגש לפני שכל, מגישה שהטעינה מדינה שלמה באמוציות שרק חיכו להשתחרר. אז למיקי היה קליפ מושקע ומילים רגשניות ואפילו נרשמו מחוות גוף סמי ספונטניות שהלמו את המעמד. אצל יעקב, היה בעיקר לחץ. לחץ שהסיט את דעתם של אנשי ערוץ 10 מהמהדורה עצמה, לחץ שגרם להם להתרכז רק בדבר אחד: שהפרידה לא תיראה כמו תאונה. זה נגמר בפאדיחה העיתונאית הגדולה של השנה, עם פרסום האגדה האורבנית המפורסמת על החטיפה בדיסנילנד. כי כשרוצים לייצר רגשות אינסטנט, הכי בטוח זה ללכת על מיקי מאוס. (עומר שוברט)מייצרים רגשות אינסטנט. הפרידה מיעקב איילון:

 5. משה גרטל נפגע מהצופים

התחושה הראשונה שמתגנבת כשמאזינים למשה גרטל היא מבוכה. המבוכה צריך לומר, היא כולה בצידו של המאזין. הוא מצידו, אינו נבוך כלל. להיפך, במהלך שידורי האולימפיאדה גרטל זרק בלי פילטר כל מחשבה אסוציאטיבית שעלתה לו לראש כאילו האולפן של הערוץ הראשון היה הסלון הפרטי שלו. מי שהורגל במשך שנים לקבל את הטלוויזיה מפורמטת, מהודקת ומהוקצעת; לא ידע פתאום איך לבלוע את הצפרדע המשונה הזו. אז צצה מבוכה. מבוכה בשביל האדם המבוגר שישב באולפן והעניק פרשנות מרחיקת לכת למושג "שידור ציבורי" כשהזמין את הצופים לשלוח לו שאלות באס-אמ-אס. אבל אז הגיע נאום הפרידה הפומפוזי שלו והזכיר שוב שגרטל, לא נבוך כלל. כך לחודש אחד, הפך הערוץ הראשון לכלי תעמולה מביך בשליטתו הבלעדית של איש אחד. ושום מילה על ביבי. (טל מסר)האיש שלא ניתן להביך. נאום הפרישה של גרטל:

4. יובל דיין פורשת מ-The Voice  תילי תילים של פרשנויות נכתבו על פרישתה על יובל דיין ביום שאחרי – האם זה היה מהלך מחושב מראש של רשת כדי ליצור דרמה ולהגדיל את הרייטינג? אולי ניסתה דיין למנוע את עלייתה לגמר כדי להשתחרר מהחוזה הכובל שמביאה עמה התהילה? האם היא הביעה את רצונה לפרוש והנחו אותה לעשות זאת רק ברגע האחרון אחרי שהשקלים מעשרות אלפי הסמסים שנשלחו לה כבר הגיעו ליעדם? ואולי היה זה בכלל ניסיון של הזכיינית המשתרכת מאחור בימים כתיקונם להראות כי היא עדינה ומלטפת כלפי מתמודדיה במקום לדחוף להם כדורים פסיכיאטריים כשהם לא נענים לגחמותיו של האח הגדול? – הרשות השנייה הזדעקה גם היא לבחון את הנושא, בדיקה שמסקנותיה לא פורסמו עד היום. חצי שנה עברה מאז הפרישה הדרמטית בשידור חי מול עיניו הנוצצות של שלומי שבת ושל עם ישראל (או לפחות רובו), חצי שנה שבה אף אחת מתיאוריות הקונספירציה לא אומתה עדיין. בעידן שבו חלומו הגדול של כל תלמיד כיתה א' הוא לזכות באח הגדול/בית ספר למוסיקה/מאסטר שף לילדים או כל ריאליטי אחר שיכול להבטיח הגשת תוכנית אישית בערוץ 24, פשוט אי אפשר להאמין שילדה אחת שהשטיח שדרכה עליו לפניה רק נינט כבר פרוס לפניה, תגיד לא עוד. לא יכול להיות שככה סתם, באמצע השידור, היא תרגיש שהיא לא יכולה יותר, שלא בא לה, שנשבר לה הזין מהחזרות, הצילומים, הלחצים, השירים, האיפורים, הזמרים, המנטורים, העיבודים, המעריצים והיא רק רוצה הביתה. נמתין למסקנות ועדת הבדיקה של הרשות השנייה. (סיון שור) עוד הר שהוליד עכבר. יובל דיין מפנה גב לתעשייה:

3. בוקי נאה גונב את הפסלון לענת הראל

הישרדות מבוססת על פורמט אמריקאי מצליח, שבימים אלו מתקוטטים עליו בבית המשפט. בדומה לחוקים בינלאומיים (שגם בהם ישראל רואה כהמלצה לעתים קרובות מדי), גם לריאליטי חוקים מבוססים משלו, והפורמט מגיע עם חוקיו - מה מותר ומה אסור. ומה אסור? לגנוב פסלון, מותר להרוויח אותו ביושר. ובאיזו מדינה דווקא מותר לגנוב את הפסלון ולהינצל בעזרתו מהדחה? ישראל. נכון, מדובר ברגע טלוויזיוני נדיר, באקט קיצוני שהצליח לגרד אפילו את קצות העצבים הבודדים של איתי תורג'מן שלא התעוררו עוד קודם, ובאחוזי רייטינג מובטחים שאסור בשום פנים לוותר עליהם. ולמרות כל אלו, מפיקי התוכנית היו צריכים למתוח את הקו האדום, איפה שכל העולם מותח אותו. למה דווקא בהישרדות VIP ישראל חייבים להעביר מסר שלגנוב זה מותר ואפילו מזכה את הגנב בעוד לייק? אולי כי דווקא פה יושבים בכלא נשיא שאנס, שר אוצר שגנב וראש הממשלה עומד למשפט על שוחד. אולי. (סיון שור) למה למתוח גבול? בוקי נאה לא חושב פעמיים וגונב את הפסלון:

2. פרשת הכדורים הפסיכיאטריים באח הגדול כמעט בראש הרשימה מתנוסס לו רגע טלוויזיוני שלמעשה אינו טלוויזיוני כל כך. פרשת הכדורים, שזעזעה אותנו לרגע או שניים, לא התרחשה על המסך אלא מאחורי הקלעים שלו. היא חשפה מה קורה בבית האח הגדול ברגעים ובפינות שלא מצולמים בערוץ 20, היוותה הוכחה נוספת ליחסים המעורערים בין "ידיעות אחרונות" וקשת, שפכה אור נוסף על שיטות הטיפול התמוהות של ד"ר אילן רבינוביץ', העניקה לסער שיינפיין את פוזת לוחם הצדק וסידרה לנו את אחד מדיוני ועדות הכנסות היותר מעניינים שנראו השנה. אה, כן, ולרגע היא גם הצליחה לעורר דיון ציבורי חשוב ודי מסעיר על תרבות הריאליטי המקומית. מה יישאר מזה בעוד כשלושה חודשים, עת אמורה לעלות העונה החדשה של "האח הגדול VIP"? כנראה לא הרבה. אולי רק סער שיינפיין, כאחד מדיירי הבית. (ערן לאור)

מהומה רבה על לא דבר. אלירז שדה וגיבור הפרשה, סער שיינפיין (צילום מסך)

1. סיקור חזרתו של גלעד שליט

עוד לפני שיונית לוי הספיקה להשתיק את אהוד יערי פעם אחת, הוא הופיע פתאום על המסך בשוט אחד שחזר שוב ושוב. ושוב. לא משנה כמה פעמים שודרה אותה התמונה, משהו לא נתן להוריד ממנה את העיניים: האם הוא רזה יותר מבתמונות? הוא מחייך? הוא בסדר? עוד לפני שאפשר היה לענות על השאלות האלה, הדרמה המשיכה כמו בסרט אקשן הוליוודי. אירוע רדף אירוע:  למה הוא לובש מדים? הוא התעלף במסוק? למה ביבי מחבק אותו ככה? למה הוא מצדיע? הוא בסדר? לאורך כל היום לא נתנו לו מנוח, כשהשיא היה מראיינת מצריה שהחליטה לענות אותו לעיני העולם כולו. בית החזה עלה וירד בקצב מהיר ולא נתן מרגוע. שתפסיק כבר לענות אותו, שיפסיקו לצלם אותו, שיעזבו אותו בשקט. שלא יעזבו אותו, שלא יפסיקו את הראיון, שלא יעזו לקטוע את השידור, שלא יחשבו על לצאת לפרסומות. שייתנו עוד. התחושות הסותרות  לא הפסיקו לאורך כל היום. מצד אחד הצורך לראות עוד ועוד, מצד שני למה לא נותנים לו שקט, למה הוא צריך לחזור לכל עם ישראל ולא יכול פשוט לחזור הביתה. ברגעים כאלה הטלוויזיה מוכיחה את כוחה ואת נחיצותה, הצורך בתיווך גדול מתמיד. הגבות הזועפות של יונית לוי, שהצליחו להתיישר ליום אחד ואפילו לשמש תקרה לעין דומעת, היו נחוצות ביום הזה. ביום שאחרי, כשבמהדורות החדשות התחילו לדווח על הצ'יפס והשניצל שאביבה בישלה לארוחת ערב, כבר נשכח ההבדל בין חשוב ללא חשוב, ובין הכתבים למציצנים שהצליחו להשתחל לתוך החצר של משפחת שליט רק כדי לקחת חלק. (סיון שור) גלעד שליט נפגש עם נתניהו, ברק וגנץ:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ