אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם סדרות הטלוויזיה הפוליטיות משפיעות על המציאות?

בשנים האחרונות מגלה המסך הקטן עניין רב בעולמם של הפוליטיקאים, ו"בית הקלפים" ו"פולישוק" שירטטו את דמות הפוליטיקאי שלהם (מושחת או נלעג) וזכו להצלחה. אילו עוד מודלים נוספים של פוליטיקאים קיימים, ומה הקשר בין קלייר אנדרווד להפסד של הילרי קלינטון? מסע לתוך הפוליטיקה שבטלוויזיה

תגובות
הטלוויזיה מגלה עניין רב בפוליטיקה. "בית הקלפים"
אי־פי

שעות ספורות לפני שהושבע דונאלד טראמפ כנשיאה ה-45 של ארצות הברית, חשפו יוצרי "בית הקלפים", הסדרה הפוליטית של נטפליקס, את מועד עלייתה של העונה החמישית (החל מה-31 במאי בהוט, yes וסלקום טי.וי). אי אפשר לחשוד בהם בצירוף מקרים. הפרומו שליווה את פרסום מועד העלייה הציג את דגל ארצות הברית מתנופף במהופך, כשברקע הושמעה הצהרות הנאמנות לדגל. אותה הצהרה מתכתבת כמובן עם הדעות והקו הימני שהציג טראמפ במהלך כל מסע הבחירות שלו, קו שהוביל בסופו של דבר לבחירתו כנשיא. 

» מדריך צפייה בתאגיד השידור
» הרגעים הבלתי נשכחים של "טווין פיקס"
» מי יגלם את המאהב של ורסאצ'ה?
» "להיות איתה" 2: מזיעה ממאמץ

היום (שני, 22 במאי) טראמפ יבקר בישראל ולא מן הנמנע שביקורו של הנשיא החדש של ארצות הברית באחת המדינות איתן היא מצויה בקשרי ידידות, יהפוך ביום מן הימים לפרק גם בתולדות הימים של המסך הקטן. הטלוויזיה, שהופכת ותופסת את מקומה ככלי האמנות הפופולארי ביותר (עם עליית של שירותים כמו נטפליקס), מגלה בשנים האחרונות עניין הולך וגובר בעולם הפוליטיקה שקצת יותר מסקרן ממה שמוצג בערוץ הכנסת.

בשנים האחרונות ניתן לציין בין היתר את "בוס" עם קלסי גראמר (2011), "משפחת קנדי" (2012), "סקנדל" (2012), "ויפ" (2012), "חיות פוליטיות" (2012), "הממשלה" הדנית (2013), "בית הקלפים" (2013) ו"הכתר" (2016). גם הסדרה המצליחה ביותר בשנים האחרונות, "משחקי הכס", היא במובן מסוים סדרה על פוליטיקה. תוסיפו לשלל הסדרות האלה גם את "משפחת סימפסון", "סאות'פארק" וכמובן "SNL" שהפוליטיקאים הם אורחים קבועים בהן, ותגלו עד כמה תפסה הפוליטיקה מקום נכבד בחיינו, גם מחוץ למסך החדשות. 

הפוליטיקאים ממלאים את המסך הקטן. "ויפ"
LACEY TERRELL באדיבות yes

בישראל לעומת זאת, היריעה מעט יותר קצרה. מלבד תכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", היצירה הבולטת בתחום בשנים האחרונות היא הקומדיה "פולישוק" (2009). הסדרה הביאה למסך את דמותו של שר לא מוצלח בשם רובי פולישוק (ששון גבאי) שמנסה (ובאופן מפתיע גם מצליח) לפלס את דרכו לצמרת הנהגת המדינה. בימים אלה אגב עולה בתיאטרון בית לסין מחזה שיגולל את המשך עלילותיו של אותו פולישוק. בזירה הדרמטית בלטה "ילדי ראש הממשלה" (2011) שאחת מיוצרותיה היא נועה רוטמן (נכדתו של ראש הממשלה רבין). הסדרה עסקה אמנם גם בפוליטיקה, אך העדיפה להתמקד בעולם הרגשי של ראש הממשלה (רמי הויברגר) ויתר הדמויות שמקיפות אותו. בנוסף, בימים אלה מצטלמת סדרה חדשה בשם "שלטון הצללים" ב-HOT בכיכובם של אביב אלוש, חן אמסלם, תום אבני ואחרים. הסדרה תביא למסך את סיפורם של חבורת יועצים פרלמנטרים צעירים שמתמודדים עם פרשייה שמאיימת על עתיד הכנסת והמדינה. אחד מכותבי הסדרה אגב, הוא משה קלוגהפט, שייעץ לשר בנט במערכת הבחירות האחרונה, וכעת ינסה את כוחו גם כתסריטאי בטלוויזיה. 

"פוליטיקאים יכולים להיות אנשים טובים ואנשים רעים"

ברור אם כך שהעולם הפוליטי מספק לא מעט חומרים דרמטיים וקומיים לעסוק בהם. מספיק להתבונן במערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית כדי להבין זאת. אך האם יש קו מסוים להצגת דמויותיהם של הפוליטיקאים בטלוויזיה? האם תמיד יהיו אלה דמויות שליליות? על פי דוקטור איתי חרל"פ, מרצה לטלוויזיה וקולנוע במכללה האקדמית ספיר ובאוניברסיטת תל אביב, התשובה היא לא: "פוליטיקאים כמו אנשים רבים יכולים להיות אנשים טובים ואנשים רעים. אין לי שנאה לפוליטיקאים. יש לי כעס לאנשים שמנצלים את הכוח שלהם לרעה. גם שוטר יכול לנצל את כוחו לרעה על אזרח. אבל מובן שיש גם המון אנשים שמגיעים לשלטון עם תחושת שליחות גדולה. 'הבית הלבן' בזמנה הייתה אמורה להיות סדרה שעוסקת בצוות של הנשיא, אבל בסופו של דבר זה השתנה והסדרה התמקדה בנשיא. יחד עם העלייה של בוש, הסדרה הפכה להיות הבית הלבן האלטרנטיבי של הליברלים. בחדשות הם קיבלו את בוש, אבל בטלוויזיה היה את הנשיא שהם אוהבים. מהבחינה הזאת, זה היה מוסרי ומתקתק מאוד". 

לעומת זאת לפי חרל"פ, ככל שזה נוגע לתכניות בידור, ייצוגי הפוליטיקאים יתמקדו בדרך כלל בצד מאוד מסוים שלהם: "ב'טונייט שואו' למשל הבדיחות על פוליטיקאים עוסקות בתכונות האופי שלהם. מדברים על משהו שקלינטון למשל עשה ומתוך זה מגיעים למסקנה שהוא טיפש או חרמן. אין יותר מדי עיסוק בנושאים עצמם. גם בישראל הייתה נטייה כזאת עד לאחרונה - להתעסק בהתנהגות ולא בערכים. אני חושב ש'ארץ נהדרת' היא דוגמה לתכנית שכן עברה שינוי בהקשר הזה והיום מרשה לעצמה לעסוק בנושאים שבהם היא לא עסקה בעבר ולשלב יותר אמירות". 

"ארץ נהדרת משלבת יותר אמירות". "ארץ נהדרת"
עמוס בן גרשום / לע"

למה למעשה יש בארץ פחות סדרות שעוסקות בפוליטיקה מאשר בחוץ לארץ?
"זה עניין של מספרים. בארצות הברית על כל עשרות סדרות שמנסים לעשות - אחת מצליחה. זה יותר עניין של כסף ולא של פוליטיקה. אין פה יראת כבוד יתרה לפוליטיקאים, אולי להפך". 

"טראמפ יאתגר את היוצרים"

ראש הממשלה נתניהו וודאי ישמח לספר דבר או שניים על ניסיונותיה של התקשורת להפיל אותו, אבל האם היו מקרים שבהם תכנית סאטירה הצליחה לשנות את תדמיתו של פוליטיקאי ולהשפיע על הקריירה שלו? נראה שהתשובה חיובית. אמנם מוקדם להניח איך ישפיעו החיקויים של הח"כים אורן חזן ודוד ביטן ב"ארץ נהדרת" על הקריירה שלהם, אבל מספיק להיזכר בדמותו הגרוטסקית של עוזי כהן ובתדמיתו הנפוטיסטית (הוא מצידו מינף את הדמות להצלחה מסוימת, עם מכירת תחפושות לפורים בדמותו). מנגד, הייתה גם דמותו הנרפית והחלשה של השר דאז דן מרידור בתכנית "החרצופים", דמות לה מיוחסת התפטרותו ממשרד האוצר בשנות ה-90, מתוך רצון כביכול להיפטר מהתדמית שהוצמדה לו. האם זה אכן היה הטריגר לפיטוריו? אפרים סידון ואבי כהן שהתראיינו בשנת 1997 לכתבתה של שלומית לן ב"גלובס", סיפקו את הזווית שלהם לסיפור: "אנחנו נותנים לו יותר קרדיט מזה. אנחנו לא מניחים שאיזה בובת גומי קטנה השפיעה על שיקוליו. גם אם זה השפיע, זה השפיע כי זה היה ראי. תכונה שלו שאנחנו הראינו".

דוקטור חרל"פ מזכיר דוגמה נוספת מ"החרצופים" – דמותו של ערפאת שהפכה לשנואה פחות בעקבות הצגתה בתכנית, וגם דוגמה רלוונטית יותר – קלייר אנדרווד (רובין רייט) מ"בית הקלפים". ישנה סברה כי דמותה של קלייר מבוססת על הילרי קלינטון, ויש גם המרחיקים וטוענים כי הדמות אחראית במידת מה להפסד של קלינטון בבחירות האחרונות באמריקה. "במקרים מסוימים הטלוויזיה עשויה להשפיע", אומר חרל"פ, "אבל היום גם קליפ וויראלי או הודעת SMS אחת ברגע קריטי ביום הבחירות יכולים לשנות את דעת הקהל. הטלוויזיה בהקשר החדשותי היא כבר פחות כלי משחק. הציוצים של טראמפ בטוויטר ניצחו את העיתונות הפופולארית בבחירות האחרונות".

גרמה להפסד של קלינטון? קלייר מ"בית הקלפים"
באדיבות yes

הטלוויזיה המתוסרטת לעומת זאת, נמצאת במקום טוב יותר לדעתו: "בעיניי זאת האמנות הפופולארית הכי חשובה ומוצלחת כיום, יותר מקולנוע או כל דבר אחר. 'בית הקלפים' לצורך העניין היא סדרה טובה, לפני שהיא סדרה על פוליטיקאים. ברגע שהטלוויזיה התחילה לעבוד אחרת ויצאה קצת מהמרדף אחרי הרייטינג, היא התחילה להציג פחות שחור לבן ויותר אפור. למרות שבמקרה של טראמפ למשל, המציאות פשוט עולה על כל דמיון. אני לא יודע מה  הוא יעשה לטלוויזיה האמריקאית, אבל אין ספק שהוא יהווה אתגר עבור היוצרים".

לדעתך יוצרי הטלוויזיה מביעים דעה אמיתית לגבי פוליטיקה וממשל או שהם מעדיפים להתמקד בסיפור שהם רוצים לספר?
"מצד אחד, יצירת אמנות צריכה להיות נאמנה אך ורק לעצמה, לא למציאות ולא לתפיסת עולם של היוצר. מצד שני, ברור שאין דרמה בלי תפיסת עולם. החדשות מהבחינה הזאת, הן הדבר הכי לא ריאליסטי שאפשר לראות. קוראים לזה 'חדשות', אבל בפועל אלה קריינים שמתארים את המציאות דרך החוויה שלהם. הם ממציאים שם עולם. תמונה לא תמיד שווה אלף מילים, וגם אם תיקח תמונה של פלסטיני עם סכין ביד ומהצד עומד מישהו ויורה בו, אתה עדיין צריך להסביר מה רואים בתמונה והמילים שייבחרו יהיו מילים אחרות בטלוויזיה הישראלית ומילים אחרות בטלוויזיה הפלסטינית. הדרמות אמנם משנות ומעוותות את המציאות לפי צרכיהן, אבל שם לפחות אין אשליה שמדובר במציאות. חשוב שהדרמה תתכתב עם המציאות, אבל לא שתציג אותה כהווייתה". 

המציאות עולה על כל דימיון. "סטרדיי נייט לייב"
Will Heath/אי־פי

לסיום, חרל"פ מציג את הפנטזיה הטלוויזיונית שלו בהקשר הזה: "הייתי רוצה שייצרו סדרה על נתניהו ושכל עונה תהיה תקופת שלטון אחרת בקריירה שלו. בעיניי הוא פשוט דמות מדהימה לטלוויזיה. הרי ברור שברגע שהוא יפסיק להיות ראש הממשלה, יצאו כל כך הרבה דברים שנוגעים אליו. אנשים שותקים כרגע, אבל ברור שרצות שם שיחות מסדרון על כמה שהוא איבד את זה ועל הפער בין איך התקשורת תופסת אותו לבין איך הוא תופס את עצמו. לטלוויזיה יש יכולת לבנות דמויות מורכבות ולשרטט תהליך של השחתה. זה אגב מתאים לפוליטיקאים רבים, לא רק לנתניהו".

כתבות שאולי פספסתם

*#