אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טור עורכת

"סיפורה של שפחה": הדיסטופיה קרובה מאי פעם

החשש מפני באקלש כלפי נשים, להט"בים ומיעוטים אחרים מטריד את מנוחתה של הטלוויזיה האמריקאית

תגובות
כשהמדכאים מדכאים. סיפורה של שפחה
Take Five / Hulu

הפרק האחרון של סדרת המשטרה "חוק וסדר: מדור מיוחד" הציג מקרה שמסעיר את הרשת בארצות הברית. במרכז הסיפור אן, נערה צעירה בת 18 , חלק מקהילה נוצרית אדוקה, שמגיעה עם חברי הקהילה והכומר שלהם לסיור בניו יורק. במהלך הטיול של הקבוצה, אן, שהיא ככל הנראה לסבית, נאנסת על ידי לוקאס, אחד מחבריה לקהילה. כשהמשטרה חוקרת אותו הוא מיד מודה ומסביר שלמעשה לא מדובר באונס אלא ב"משגל מרפא" (Curative Intercourse) הדרך לגאול את אן מתשוקתה האסורה. הוריה של הנערה מתייצבים דווקא לצד התוקף, וסנגוריו  טוענים שאין כאן פשע, אלא מימוש התיקון הראשון לחוקה של ארצות הברית, שמאפשר בין היתר חופש ביטוי וחופש דת. אם להסתכן כאן בספויילר (כי מי חוץ ממני עוד צופה בסדרה הזאת?) – בסוף הפרק קול השפיות מנצח.

» סיפורה של שפחה - לכל הפרטים
» הישרדות פותחת עונה מלאה הבטחות
» המרחק הקצר בין בית הקלפים לבית הלבן
» מה חשבנו על העונה החדשה של טווין פיקס?

"חוק וסדר: מדור מיוחד" תמיד הגיבה בסיפורים שהיא מביאה לאירועים אקטואליים. אלא שהעלילה הנוכחית לא מתכתבת בפועל עם שום שערורייה שהתרחשה בעבר הקרוב או הרחוק. חרף אינספור מעוזים של נוצרים שמרנים באמריקה, "משגל מרפא" הוא עדיין לא טקטיקה שמישהו מפיץ כדברי האל. אולי בשל כך התרעמו לא מעט בלוגרים נוצרים על הבחירה של התסריטאים. "זה נשמע מופרך", כתבו כמה מהם, "אנחנו לא מכירים שום קבוצה נוצרית שמטיפה לכך". חיפוש מהיר ברחבי הרשת, אגב, מעיד שלפחות על פניו הם צודקים. אם כך, מדוע מיהרו כל כך בסדרת המשטרה הוותיקה להמציא מעין סנריו שכזה? האם יש פה איזו אימה דיסטופית על העולם בעידן טראמפ? או שמישהו החליט לעשות דמוניזציה למאמינים נוצרים?

החשש מפני הבאקלש – הן כלפי נשים והן כלפי מיעוטים אחרים, כגון הקהילה הלהט"בית – הוא אולי אחת הסיבות להצלחתה של הסדרה "סיפורה של שפחה", המבוססת על ספרה של מרגרט אטווד (שאף כתבה את פרקי הסדרה). הספר אמנם נכתב ב־1985, אך זוכה בימים אלה לעדנה בעקבות הצלחתה של הסדרה בכיכובם של אליזבת' מוס וג'וזף פיינס, וגם בגלל עלייתו של אחד הנשיאים הכי מיזוגניים במאה ה־21. אטווד הצהירה לא פעם שלמרות שמדובר בדיסטופיה, שום דבר מהמתואר בספר (ולכן גם בסדרה) אינו משהו שלא קרה בעבר, כלומר אינו משהו שבני אדם לא חוללו זה לזה. במובן זה, ולמרות שרפובליקת גלעד שלה נשמעת על פניו כמו סיוט מופרע, היא לאט לאט מסתמנת כאופק אפשרי, לפחות בתמות שלה. העובדה שנשים משועבדות לצורכי מין ורבייה, ביסוס תפיסה תרבותית שבה קורבן לאונס היא האשמה במה שקרה לה, עיצוב דמותן של לסביות כ"לא־נשים" – כל אלה שרירים וקיימים בעולמנו, בדרגות ובצורות שונות.

זכות חוקית או תירוץ לאונס? מתוך "חוק וסדר: מדור מיוחד"

הקושי הגדול בצפייה ב"סיפורה של שפחה" אינו רק האלימות המוצגת בסדרה, אלא העובדה שאטווד הפליאה לתאר את הדרך שבה בונה הפטריארך השליט מערכת מדוקדקת ומהודקת, שבה המדוכאים (ובעיקר המדוכאות) עסוקים בלשעבד זה את זה. אולי כי נורא יותר משליט רודן ונשלט כנוע היא המחשבה שהנשלטים מפעילים אלימות קשה האחד נגד השני כדי לשרוד. ולא, לא מדובר רק באלימות הקשורה בחיים תחת פיקוח והשגחה תמידית, אלימות שמחייבת את הגוף להתיישר באמצעות אינספור פרקטיקות קטנות. זוהי אלימות מהסוג הממשי ביותר, שכוללת כליאה, מכות, התעללות מינית ונפשית. כל זאת, תחת מעטה של אמונה ושמרנות דתית. ואם מרגרט אטווד לא הלכה רחוק מדי מהמציאות, לא בטוח שגם ב"חוק וסדר" סטו ממנה כל כך – בין שהיא מתרחשת ממש עכשיו, ובין שתתרחש בעתיד הקרוב, קרוב מדי.

כתבות שאולי פספסתם

*#