דחפים מודחקים - טלוויזיה - הארץ
טור עורכת

דחפים מודחקים

במקום להזדעזע מהמראות ב"סיפורה של שפחה" ולספר לכולם שמדובר בעולם שלא היינו רוצים לחיות בו, כוחה של הסדרה הזאת נעוץ דווקא באופן שבו העולם של רפובליקת גלעד מרתק ואף מדליק אותנו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סיפורה של שפחה

בשבוע שעבר פסעו ברחובות תל אביב שש נשים לבושות בבגדי השפחות מהדרמה המדוברת "סיפורה של שפחה". הסדרה, שנוצרה על פי ספרה של מרגרט אטווד ומשודרת ברשת HULU האמריקאית, הצליחה לעורר הדים רבים בעולם וגם בישראל והפכה לשיח חם ברשתות החברתיות ובדיונים אקדמיים. אך בניגוד לבחירתן של נשים באוהיו ללבוש את בגדי השפחות כמחאה על חוק ההפלות במדינה, בישראל הסיבה לתחפושות הייתה תרגיל יחסי ציבור של HOT. התרגיל, אגב, הצליח. כמעט כל אמצעי התקשורת שמחו לפרסם את הפריימים היפים – וכך גם אנחנו ב"עכבר העיר". העניין לא חמק גם מהרשתות החברתיות, ולפחות הפיד שלי היה מלא בתמונות שהעלו חברים שנתקלו במראה החריג.

» טור עורכת: קלישאה בשקית ניילון
» טור עורכת: קהילות מדומינות
» טור עורכת: לא מבלות, עניות
» טור עורכת: לפיפה מידלטון זה לא היה קורה


חלק ניכר מהשיח על "סיפורה של שפחה" עוסק באופן שבו הסדרה מייצגת את הסכנה שבה נמצאות נשים גם בימינו, על הקלות שבה נוצרים אי שוויון ודיכוי, נוכח חברה שסופגת עוד ועוד תקנות מבלי להתקומם. לא רק שאנחנו לא רחוקים מ"רפובליקת גלעד", אלא שיש מקומות בארץ ובעולם שבהם זוהי מציאות חייהן של נשים אמיתיות. בעולם שבו שולט דונלד טראמפ, בעולם שבו עדיין יש מי שמערער על זכותה של אישה על גופה, בעולם שבו נשים נרצחות על ידי בעליהן חדשות לבקרים, הסיפור של שלפרד הוא – בקיצור –  לא המצאה מופרכת.


אלא שהבחירה של HOT להצעיד נשים לבושות כשפחות בעיר לא קשורה לאף אחד מהדיונים הללו או לחרדה המתעוררת בקרב נשים על מה שעלול לקרות להן בקרוב. היא קשורה לרצון לשווק סדרה שמוכרת לקהל הרחב בעיקר בזכות התלבושות הייחודיות. במילים אחרות, זהו מהלך יח"צני שהופך את השפחה האמיתית, המטאפורית והסימבולית למרצ'נדייז, לוגו שאפשר מעכשיו להדפיס על חולצות, כוסות קפה ותיקים, וללכת איתו כאילו היה הסמליל של קוקה קולה. זהו מהלך שמטרתו לגרום לאנשים לראות את הסדרה, להזמין אותה ב־VOD וכתוצאה מכך, כמובן, גם לעשות מנוי לחברת הכבלים שייבאה אותה לארץ.

ההבטחה: רצח מאהבה


לא שהמטרה של חברת HULU היא אמנותית טהורה. גם עבורם "סיפורה של שפחה" היא סחורה שצריך למכור ולשווק. אולי זאת הסיבה שבניגוד לספר של אטווד, שהניסוחים בו מעורפלים בכל הקשור למיניות, הסדרה מקפידה להיות יחסית מפורשת. אולי זאת הסיבה שבניגוד לתחושת הגועל והניתוק שחשים בעת קריאת הספר, הסדרה כוללת גם לא מעט סצנות שהצופה אמור/ה להתבלבל מהן – האם הן דוחות או דווקא מגרות? האם המצב הזה רצוי או לא? ולמי?


בכלל נדמה שבאחרונה צצות על המסך אינספור סדרות – דרמה ודוקו – שמציגות מציאות מבלבלת מהסוג הזה. כך למשל בסדרת הדוקו "ההבטחה: רצח מאהבה", שמשודרת בימים אלה ב־yes דוקו. הסדרה עוקבת אחרי סיפור רצח של בני הזוג הייסום, הוריה של אליזבת הייסום, צעירה יפהפייה ואקסצנטרית. סטודנט גרמני בשם ינס סורינג, שהיה בן זוגה של הייסום באותה תקופה, הודה ברצח לכאורה כדי להגן על הייסום מעונש מוות. בסדרה חוזר סורינג 30 שנה לאחור להחלטה שלדבריו הרסה את חייו, ושבה בחר בגלל אהבה עיוורת להייסום ומתוך אמונה כי הסטטוס המשפחתי שלו (אביו היה דיפלומט גרמני) יציל אותו ממאסר ארוך. הסיפור מרתק לא רק מכיוון שמדובר ברצח, אלא כי הייסום היא דמות סוחפת, אניגמטית ומעט מופרעת, והתכתובות בינה לבין סורינג מלאות פאתוס, דרמה ותשוקה. לא לשווא נפתחת הסדרה בעדות של הייסום, שבה היא נדרשת להשיב על השאלה –  האם אמה התעללה בה מינית? זאת לאחר שנמצאו תמונות עירום של אליזבת הנערה, שצולמו על ידי אמה. הסיפור הזה, כך מבקשים יוצרי הסדרה לומר לנו, עוסק קצת פחות במי שנרצח ובזוועת המעשה, וקצת יותר בתפאורה הסקסית והמסתורית שלו.


אז אולי במקום להזדעזע מ"סיפורה של שפחה" והמראות בה, ולספר לכולם שמדובר בעולם שלא היינו רוצים לחיות בו, נודה שכוחה של הסדרה הזאת נעוץ דווקא באופן שבו היא גורמת לנו להימשך פנימה, לעולם של רפובליקת גלעד. והעולם הזה מרתק אותנו, מסקרן אותנו, אולי אפילו מדליק אותנו. נודה שהעולם הפנימי המעוות ככל הנראה של אליזבת הייסום מרגש אותנו, מפעיל איזה דחף מציצני בתוכנו. אולי על זה צריך לשאול, להקשות, לבדוק? אולי את זה צריך לנסות להבין? כי טראמפ כנראה יתחלף בשלב מסוים, אבל הדחף הזה, נדמה שהוא פה כדי להישאר. 

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ