אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טור עורכת

הסרטן שהצחיק אותי

סדרת המערכונים של שאולי ואירנה על התמודדות עם סרטן והחיים בבית החולים היא אחת מהיצירות המקוריות והחשובות ביותר שנעשו על המחלה המפחידה

תגובות
קלישאות זה דבר מצחיק. שאולי בבית החולים
צילום מסך - אתר מאקו

סלחו לי שאני באה פה באיחור, אבל לפעמים אדם צריך לעמוד, להגיד – טעיתי – ולנסות לתקן את המעוות. הפרלמנט מבית ארץ נהדרת אף פעם לא היה כוס התה שלי. אחרי הכל, אם הייתי רוצה לראות שיחות בית קפה של גברים מבוגרים עם טיעונים מופרכים, הייתי יושבת קצת יותר בבתי קפה בעירי רמת גן (שהיא אגב עיר הפרלמנטים הרשמית של ישראל). ובכלל, כבר זמן מה שאני לא מצליחה לצפות ב'ארץ נהדרת', שיוצריה עסוקים בעיקר בסאטירה נוקבת על תכניות ריאליטי וכוכביהן, שאותם (הכוכבים) לא הייתי מסוגלת לזהות במסדר זיהוי. כל זה השתנה השבוע כשראיתי לראשונה את סדרת המערכונים של שאולי ואירנה בבית החולים. וכן, ברור לי שאני לגמרי באיחור, כי העונה הסתיימה כבר לפני למעלה מחודש, אבל בחיי שהיו לי נסיבות מקלות.

» איך נפתחה העונה של משחקי הכס?
» שרה פון שוורצה נלחמת בתיוגים
» הראל סקעת מתחיל את מחאת הלהט"בים
» איך ניקול קידמן נראית בגיל 50
» גאנז אנד רוזס כבשו את הפארק

למי שכמוני היה ספקן, אבל ליבו פתוח כדי לעשות תשובה – במרכז סדרת המערכונים עומד הזוג הכי ישראלי שיש. הוא (שאולי - בגילומו של אסי כהן) עם מבטא סמי-מזרחי לא מאופיין, אבל עם ניואנסים אשכנזים, היא (אירנה - בגילומה של ליאת הר לב הנהדרת) עם אקצנט רוסי ברור, אבל מוטיבים צברים בלתי ניתנים לערעור. שאולי מגיע לבית החולים ומקבל דיאגנוזה של סרטן, אבל לא ברור איזה ואיפה. כבר פה, בטשטוש של סוג הסרטן הצליחו היוצרים לומר משהו חתרני (הראשון מני רבים). כי סרטן, או "המחלה" כפי שעדיין קוראים לה יותר מדי אנשים, היא איזו טריטוריה שהפכה בתרבות שלנו לסמל של פלנטה אחרת, שכולם מסתכלים עליה באימה. אין בה, ב"מחלה", ניואנסים או רבדים אלא דוק כללי של מוות. לפי התפיסה הזאת, אלה שעוברים את הגבול לפלנטה האחרת לא ייצאו ממנה, אפילו לא לביקור.

קלישאה של מחלה

אלא שסרטן, בהיותה מחלה שכיחה כל כך, היא גם מצב קיומי רווי בקלישאות. וקלישאות, נרצה או לא, הן משהו שיכול לספק בידור ובמידה מסוימת גם נחמה. דרך אישפוזו (המופרך-בלתי-מוסבר בפני עצמו) של שאולי בבית החולים אנחנו נחשפים - כלומר אלה מאיתנו שעדיין לא נתקלו בסרטן בסביבתם הקרובה - לחוקיה של ה"פלנטה" החדשה. בחוקים האלה יש אחיות שכל הזמן שואלות איפה הטוקסיקה, יש סניטרים שמנסים לנווט ללא הצלחה במסדרונות בתי החולים המפותלים (ולא יודעים האם לפנות ימינה בהמטולוגיה או שמאלה בבניין הדימות החדש), יש שותפים לחדר שמתעקשים שהחלון יהיה פתוח בלילה ויש את החברים, שמגיעים בעיקר בשביל הגראס הרפואי. לא נפקד מקומם של המתמחים הצעירים, שלפעמים נראים יותר מבולבלים מהחולים (או מ"צוות החולים", כפי שקורא לזה שאולי) והתמונה אינה שלמה בלי קרובי המשפחה ה"מתחזקים", שמנסים לנצל לטובתם את המצב החדש ונתלים בחוקים העתיקים של ה"הלכה" היהודית (אבל איך אומרת אירנה – "אם זאת ההלכה אז תמשיך ללה-גארדיה ויאללה סע סע הביתה").

אם זאת ההלכה. שאולי ואירנה
צילום מסך - מתוך אתר מאקו

העיסוק בקלישאות של הסרטן לא עוצר שם. הוא גם פולש לתחום הייצוג הקלישאתי של הסרטן בטלוויזיה, בקולנוע, במדורי הרכילות. גם את הסרטן אנחנו מבקשים לחוות, כך נדמה, דרך העיניים של איזו סדרת דוקו סוחטת דמעות. לא לשווא שואלת אירנה את צוות הטלוויזיה שמגיע לבית החולים האם הם פה לצלם את "בייבי בום" או "המתמחים". לא בכדי שאולי מנסה לתדרך את המתמחים הצעירים בסבב הרופאים איך לשחק מול מצלמה, וטוען שמדובר בקורס שחייב להיות חלק מתכנית הלימודים שלהם. אבל סרטן היא לא מחלה סקסית או מתאימה לפריים טיים בטלוויזיה. הטיפול בה ממושך ואיטי, התסמינים שלה לא תמיד נראים לעין והיומיום שלה אפרורי, פקידותי כמעט ושוחק מאוד – גם לחולים וגם למי שמלווים אותם. במובן זה הבחירה התסריטאית להשאיר את שאולי עם שיער היא מבריקה – מפני שזה אולי ה-סממן המוכר והסימבולי ביותר של המחלה, גם אם בפועל הוא הקל שבתופעות הלוואי. חבריו של שאולי מגלחים את שערם באקט של הזדהות, למרות שהם בוחרים לעשות את זה דווקא ביום שבו הוא מתבשר שהוא יכול ללכת הביתה, וגם תוך התעלמות מכך ששערו מעולם לא נשר. נדמה שבכך מצביעים היוצרים על הצורך שלנו לסמן את הסרטן ואת ההבראה ממנו במשוואה של אפס או אחד. הם כמו רוצים לומר – נוח לנו לחשוב על סרטן דרך הדימוי של החולה הקירח והחלש, שהבראתו תהיה מיד ברורה לעין.

לכאורה, כניסה להטרוטופיית הסרטן (בוודאי כזו שכוללת אשפוז בבית חולים) שיש לה חוקים וכללים ברורים, יכולה לגרום לאדם מן היישוב להרגיש קורבן אומלל. אבל האמת שהיא גם מזמנת לא מעט רגעים קטנים (וגדולים) של חוויות משעשעות במיוחד. נסו למשל לחשוב על יומכם הראשון בצבא – כשנשלחתם להסתדר בשלשות, ובחורה בת גילכם צעקה עליכם לזוז כאילו כל העולם תלוי עכשיו בכמה מלאה תהיה המימייה שלכם. רגעי המבוכה הקצרים הללו, שלימים תיזכרו בהם בחיוך או שתספרו עליהם לנכדים, הרגעים שבהם אתם מנסים לעכל את זה שהגעתם למקום שהחוקים שלו שונים ומשונים, שבים וחוזרים במפגש עם הסרטן. העובדה שיוצרי 'ארץ נהדרת' בחרו להבליט אותם, מבלי לצייר את המחלה כאיזה הר שצריך לטפס עליו בגבורה, היא הבחירה החתרנית מכולם.

כתבות שאולי פספסתם

*#