אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלום, לוחם אמיץ: פרידה מאמיר פרישר גוטמן

ההתמודדות מול טיפולי הכימותרפיה ואבחון הסרטן השגוי, והמאבק למען הזכות של זוגות חד מיניים לאמץ ילדים - הזמר, השחקן והיוצר אמיר פרישר גוטמן נלחם בכל החזיתות עד שהים הכריע אותו. פרידה מהאיש שהיה אחד מהקולות החזקים של הקהילה הגאה

תגובות
מוטי מילרוד

הטרגדיה של משפחת פרישר גוטמן היא קודם כל טרגדיה אישית. חשוב לציין את זה כי כשמדובר בדמות מוכרת יש נטייה לנכס את הכאב אלינו, אבל בסופו של דבר הכאב הגדול, האמיתי והלא נתפס שוכן אצל המשפחות – בן זוגו ינאי, בנו רוי, הוריו ויתר הקרובים. ובאותה נשימה, קשה שלא לחשוב על משהו אנושי יותר מהמוות – האות שאתה שווה בין שווים, שאתה לא אין סופי. ועם הידיעה שכולנו כאלה, באה גם התהייה למה לכלות כל כך הרבה זמן על מניעת אושרו של האחר? הרי לא מדובר כאן ביצירת אושר לעצמך, אלא על מניעתו מהאחר. זה היה אחד הדברים נגדם אמיר פרישר גוטמן נלחם באומץ – הזכות להיות שווה בחייו כפי שהיה במותו. 

» "החיים לפני ואחרי הם לא אותו הדבר": אמיר פרישר גוטמן בראיון מיוחד
» ההמתנה לחיים": כשהסיפור עולה על כל תסריט
» חיים בסרט: אמיר פרישר גוטמן חושף הכל

"מגיל צעיר ידעתי שאהיה אבא, זה גורם לי אושר יותר מכל דבר אחר", סיפר פרישר-גוטמן בשנת 2013 לתכנית "אנשים", חודשים ספורים לאחר לידת בנו הראשון, רוי, בתהליך פונדקאות שנערך בהודו. התובנה הזאת שנשמעת אולי כמו עוד משפט מספר הקלישאות של מרואיינים מתחילים, מסתירה מאחוריה תהליך ארוך, כואב ולא פשוט במדינה שעדיין לא התקדמה מספיק כדי להכיל את שלל אזרחיה. תזכורת כואבת לכך קיבלנו רק בשבוע האחרון עם קבלת תגובת המדינה לעתירת האבות הגאים בעניין חוק האימוץ. עוד לפני שנפל למיטת חוליו בשל מה שנחשב בהתחלה כסרטן, וכעת בשל הגלים שהכריעו אותו לבסוף, אמיר היה לוחם.

סיון פרג'

לפעמים לחם באופן שקט על ידי תרומת הנראות של משפחה להט"בית – זוג אבות וילד קטן, לשיח התקשורתי, ולפעמים בצורה קולנית יותר בנאומים באירועי גאווה שונים, מעל במות התקשורת ובפוסטים בפייסבוק. השבוע גם הוא הצטרף לקולות המוחים נגד עמדת חוק האימוץ, אך בד בבד לא חשש להעביר גם ביקורת פנים קהילתית: בחודש הבא הוא היה אמור להנחות את מצעד הגאווה בירושלים ובפוסט ארוך ומפורט שהעלה פרש כיצד יחד עם ארגון "הבית הפתוח" פנה לאמנים שונים מהקהילה ומחוצה לה, אך כולם סירבו להשתתף באירוע. "כל האגו הזה מטשטש את המטרה האחת המשותפת של כולנו", הוא כתב. את סופו של הקרב הזה הוא כבר לא יראה.

הקריב את הפרטיות למען הנראות

אמיר נולד לפני 41 שנה בשכונת קריית חיים בחיפה. הוא גדל עם השם אמיר פייגר, שהפך עם גירושי הוריו לפיי הקליט, שהפך בהמשך לפרישר - שם המשפחה של בן זוגו אותו אימץ עם נישואיהם. בין לבין נוסף גם שם המשפחה גוטמן, שהיה שם המשפחה של סבו מצד אמו, שרבים ממשפחתו נספו בשואה (מרתק כמה אפשר ללמוד על אדם רק מקריאת שמו). הוא הספיק להיות עיתונאי צעיר ולהופיע בצוות בידור באילת, לפני שהגיעה הפריצה הגדולה בגיל 21 עם להקת הבנים "היי פייב". תהילה הביאה איתה ארבעה אלבומים, אלפי מעריצות מאוהבות והידחקות חזרה לארון. שלוש שנים אחר כך, עם התפרקות הלהקה, אמיר יצא לקריירת סולו עם אלבום בשם "מנטרה" שלא זכה להצלחה רבה. אחרי עוד שבע שנים, בשנת 2007 יצא אלבומו השני "דבש בכוורות" שזכה להצלחה רבה יותר, ובין היתר כלל שיתופי פעולה עם אסף אמדורסקי, קרן פלס ודודי לוי. איתו באה גם יציאה מהארון על שער המגזין "7 לילות".

ייצוגי הקהילה הגאה בתקשורת היו אז יחסית מעטים ואמיר הפך אט-אט לאחד הדוברים הלא רשמיים שלה. כך בשנת 2009 למשל, איפשר לצוות של "חדשות סוף השבוע" בערוץ 2 להתלוות אליו ולבן זוגו ביום חתונתם ולתעד כל פרט ופרט בחתונה – מבחירת המנות עד הנשיקה הראשונה לאחר החופה. הפרטיות אמנם נלקחה, אבל הקהל קיבל הצצה לחיים שמאחורי המושג "הקהילה הגאה", לרגעים ה"נורמליים" שלה. היו כמובן גם ההופעה בבית "האח הגדול VIP" שכללה ביקור ונשיקה עם בן הזוג בפריים-טיים, הדואט "אל תעצום את העיניים" עם אוהד חיטמן שיצא בתגובה לרצח בבר נוער ועוד עשרות רגעים שבהם התאפשר לו לייצג קהילה מוחלשת והוא בחר לעשות זאת.

מילים רבות כבר נכתבו על השנה האחרונה והמטלטלת שעברה על גוטמן בפן האישי, ושגם תועדה בסרט "ההמתנה לחיים". הוא אובחן כלוקה בסרטן, נכנס לטיפולים מפרכים שבסופו גילה שהמחלה שאובחנה אצלו אינה נכונה. עכשיו הגיע גל אחד חזק מדי ולקח אותו למקום אחר, והדבר האחרון שכותב שורות אלה רוצה להגיד לו זה תודה. תודה אישית וקטנה על התקווה שאתה ובן זוגך (ועוד מאות זוגות אמיצים) נתתם לי, אולי אפילו בלי לדעת, שיום יבוא וגם אני אזכה לחבוק ילד במדינה שבה גדלתי בעצמי.

כתבות שאולי פספסתם

*#