אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טור עורכת

קלישאות המרוץ לפרסום ראשון

עוד לפני ששוחררה הודעה רשמית, החלו לצוץ ידיעות בתקשורת על מותו של אמיר פרישר גוטמן. ההתחשבות ברגשות משפחתו כנראה נעלמה יחד עם הרצון להיות הראשונים שיביאו את הסקופ, ששולב כמובן עם הספדים קלישאתיים

תגובות
המרדף אחר הפרסום הראשוני. אמיר פרישר גוטמן
מוטי מילרוד

בימי מלחמת לבנון השנייה הייתי תחקירנית בתכנית הבוקר של קשת, שהונחתה אז על ידי גידי גוב וסיון רהב מאיר. הימים היו ימי הגל הפתוח, כאלה שבהם החדשות משתלטות על כל לוח השידורים, והמגישים מנסים להעביר את הזמן בשיטת הכיסא החם. למרות שהייתה זאת מלחמה קשה, רוויה בניוזים בלתי פוסקים, נדמה היה שאחרי 8 שעות שידור ביום מוצה כל מה שאפשר היה להגיד על מה שמתחולל בצפון.

» הסרטון האחרון של אמיר פרישר גוטמן
» שלום, לוחם אמיץ: פרידה מאמיר פרישר גוטמן
» "החיים לפני ואחרי הם לא אותו הדבר": אמיר פרישר גוטמן בראיון מיוחד
» ההמתנה לחיים": כשהסיפור עולה על כל תסריט
» חיים בסרט: אמיר פרישר גוטמן חושף הכל

ובכל זאת, אם יש משהו שמנהלי השידורים באותה תקופה (ולתחושתי גם היום) חששו לעשות, הייתה הפסקה לרגע בזרם הבלתי פוסק של רוני דניאלים ואיתן בן אליהוים, ולהפסיד את השידור לערוץ המתחרה. כך, היו מחכים לראות שערוץ 10 לוקח לשנייה נשימה לפרסומות/פרומואים, ויוצאים גם הם להפסקה. לצד התחרות על הגל הפתוח, נערכה (ונערכת גם בימינו) תחרות קשה על מי יפרסם ראשון. כי כמו שהשידור שאינו נגמר, גם במקרה הזה ישנה אמונה לכלי התקשורת שמי שיוציא החוצה ראשון את הניוז גם יזכה בלב הציבור לנצח. לא בטוח בכלל אגב שלציבור אכפת, בוודאי לא בימינו, שבהם צופים בכמה ערוצים במקביל, בכמה כלי תקשורת. אבל בשביל מי שעושה את החדשות, בשביל מי שעובד בדבר הזה שנקרא "תקשורת", ברגעים כאלה מדובר בסוגיות של חיים ומוות – ולא בגלל מושאי הסיקור.

את אותו דחף לפרסום ראשון אפשר היה להרגיש בשבת האחרונה, עת החלו לצוץ השמועות על מצבו הקשה של אמיר פרישר גוטמן זכרו לברכה. גם בקבוצת "רוטרניק" של כתבי התרבות (השייכת לרשת רוטרניק), שחלק מייעודה הוא להחליף מידע בין כתבים המסקרים את התחום, שברו את נוהל השבת (חלק מחוקי הקבוצה הם שלא מעבירים מידע או שואלים שאלות בזמן שבת, לבקשת מנהל הקבוצה ומתוך כבוד לכתבים שומרי המסורת). וכמו בימי מלחמה, בהם עוברות שמועות על פצועים והרוגים בקבוצות ווטאסאפ, גם בקבוצות בהן אני חברה החלו לצוץ שמועות. כולם (למרבה המזל רק כמעט כולם) רצו להיות אלה שמוציאים ראשונים את הידיעה על מותו. ואכן, לפני שעדיין הוכרז באופן רשמי כבר החלו לצוץ ידיעות באתרים, חלקם מכובדים חלקם קצת פחות, שפרישר גוטמן כבר מת. בלי הודעה רשמית מבית החולים, בלי הודעה רשמית של המשפחה, בלי שום התחשבות ברגשות של אהוביו, שכנראה עוד עמדו שם ברמב"ם והתפללו לנס. 

הקרובים עדיין התפללו לנס. מתוך ההלוויה של אמיר פרישר גוטמן
דודו בכר

סוגיית הפרסום הראשון גובלת באבסורד בימים של רשתות חברתיות. היות שמקור המידע של הציבור, זה שמנהלי השידורים כל כך חפצים ביקרו, הוא כבר מזמן לא רק מהדורות החדשות. ווטסאפ, פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם הם כלי תקשורת לא פחות חשובים מהמערכות העיתונאיות הקלאסיות. ומושאי הסיקור לא פעם מקדימים ומפרסמים את החדשות, שלא לומר יוצרים אותן הלכה למעשה בעצם אקט הפרסום. ומספיק היה לראות מה קרה לפוסט של השחקן דניאל מורשת, שבעקבות סערת חוק האימוץ, החליט לצאת מהארון בעמוד הפייסבוק שלו. לא בכתבה במוסף השבת של העיתון של המדינה, לא בראיון של אחד על אחד לחיים אתגר וגם לא בכתבה של אולפן שישי. כך, פשוט, בלי מתווכים ובלי שהסיפור שלו יועמד למכרז לכלי התקשורת שיוכל לקדם בצורה הטובה ביותר את הפרויקט החדש שלו. 

אם עניין הפרסום הראשון גובל באבסורד, אז הטיפול התקשורתי במוות של אדם מפורסם, בעיקר בתחום התרבות או הבידור, גובל בקלישאה. פעם קראו לזה נוהל חבצלת, והתכוונו לתיק העיתונות או לכתבה המוכנה שנמצאת בארכיון החדשות, מוכנה להישלף במהירות כאיש רב מעלה (או סתם סלב) ימות. מערכת חדשות ראויה מחזיקה גם רשימת טלפונים של קרוביו וידידיו, כאלה שאפשר להזניק בשיחה אחת לאולפן או להעלות לשידור, כמו גם אסופה של תמונות, סרטונים וכתבות ישנות נצברות למקרה ש. יש אנשים שמותם הקרוב צפוי מראש, בגלל מחלה או גיל מבוגר, ויש כאלה שתופסים גם את המיומנים שבתחקירנים חסרי אונים לכמה דקות. אני כותבת 'כמה דקות' מפני שזה הזמן שנדרש כדי להעמיד את קלישאת הפרידה התקשורתית בדרך כלל – הספד אינפורמטיבי – צ'ק, חברים נפרדים ברשתות החברתיות – צ'ק, חברים נותנים ציטוטים מרגשים – צ'ק, חבר אחד כותב הספד אישי – צ'ק, תמונות אחרונות/סרטונים אחרונים/הראיון האחרון – צ'ק. אחרי יום-יומיים יגיעו ידיעות פולו-אפ על הלוויה, על השבעה, על ערב המחווה המיוחד שעשו לכבודו. 

טיפול תקשורתי שגובל בקלישאה. אמיר פרישר גוטמן
דודו בכר

במידה מסוימת כך התרגלנו להיפרד מהכוכבים האהובים עלינו, וגם מאלה שלא לגמרי אהובים. אמיר פרישר גוטמן היה כוכב אהוב, שניהל את מאבקו האישי כחלק מהסיפור שלו ככוכב. את הטרגדיה הגדולה סביב מחלת הסרטן שמעולם לא היתה הפך להרצאה, ממנה ביקש לספר וללמד על הגבול הדק בין חיים למוות. עבור חלק גדול מהציבור, קל יותר להתמודד עם הטרגדיה שגבתה את חייו בלב ים, דרך אותן קלישאות תקשורתיות. אחרת, קשה מאוד לעכל את האכזריות הבלתי נתפסת הזאת, שברגע אחד מוענקים לאדם חייו במתנה וברגע אחר הם נגזלים ממנו כהרף עין. אולי גם המרוץ לפרסום הראשון הוא חלק מההדחקה הנדרשת כדי להתמודד עם השרירותיות הזאת של החיים. כשעולמך סובב סביב המרואיין הבא, הניוז הבא, הפרסום הראשון הבא, מהר מאוד הופכים להיות מושאי הסיקור עוד דאטה חולפת בים של מידע. לא הכרתי את אמיר פרישר גוטמן, ובוודאי שאין לי יומרה לנסות ולהסביר משהו על חייו או על ציווי שאולי השאיר במותו. אבל אחרי שבוע של עיסוק תקשורתי בלתי פוסק בו, ברור לי יותר מפעם שלפחות בכל הקשור ל"פרסום ראשון" עדיף, כפי שכתב אליהו אליוביץ, שהקים את רשת "רוטרניק", להיות האחרונים שמפרסמים ולא הראשונים שטועים.

כתבות שאולי פספסתם

*#