דלקן וולש, ניו יורק טיימס
גבר ואשה "מצהלות אל קובה
מתוך הסדרה הלהיטית מ-2016, "מצהלות אל קובה"צילום: מתוך ערוץ היוטיוב
דלקן וולש, ניו יורק טיימס

השאיפה להחזיק בשלטון הביאה את נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, לדכא את החופש הפוליטי, לעורר פחד בתקשורת ולהביא למעצרם של גדודי מתנגדים. כעת הוא שולח את יד הברזל שלו לפינה נוספת בחברה המצרית — אופרות הסבון היקרות כל כך לצופים במדינה זו.

בכל שנה בחודש הרמדאן מתקהלים תושבי מצרים מול מסכי הטלוויזיה וצופים באופרות סבון עתירות־תקציב שבהן מככבים גדולי השחקנים. הסדרות, בהן מלודרמות סוחטות דמעות, סדרות משטרה או עלילות היסטוריות, מוקרנות ברחבי המזרח התיכון. אולם נכון לעכשיו, הוטל פיקוח חמור על הסדרות המצויות בתהליכי הפקה. לטענת במאים ושחקנים, אנשי א־סיסי מכתיבים תסריטים ומצמצמים תקציבים, וחברת הפקות הקשורה לצבא השתלטה על צילומי אחדות מהסדרות המובילות. בנוסף, במאי סרטים נדרשים לקבל אישור לנושאים המצולמים ואמורים להעדיף שירי הלל למשטרה ולצבא או לחילופין ביזוי של האחים המוסלמים. מה שלא תואם את הדרישות — לא משודר.

חודש לפני תחילת הרמדאן, צומצם מספר הסדרות המופקות בכמחצית והוא עומד כיום על בין 12 ל–15. במאי מוביל שביקש להישאר בעילום שם העיד כי תסריטאים נדרשו לכתוב על פי הנחיות ובין השאר לפאר את הצבא, לתקוף את האחים המוסלמים ולצדד בערכי משפחה מסורתיים־שמרנים.

"בעבור א־סיסי זה לא רק עניין של פוליטיקה או כוח", אומר הדיפלומט לשעבר והסופר עז־א־דין שוקרי פישר. "הוא רוצה לחנך מחדש את המצרים".

חוסני מובראק, ששלט במצרים 30 שנה עד הדחתו ב–2011, עמד גם הוא בראש מערכת מדכאת ולעתים אכזרית, אולם למרות זאת הוא העניק מרחב פעולה למרכזי כוח אחרים, כגון מפלגתו או מערכת המשפט. מפעם לפעם אף פרסמו שופטים החלטות שעוררו בו אי נחת, ובעיתונות אפשר היה למתוח עליו ביקורת עד גבול מסוים. ב–2005 זכו האחים המוסלמים מן האופוזיציה בחמישית מהמושבים בפרלמנט.

מרחב הפעולה המוגבל הזה נעלם לחלוטין עם עלייתו לשלטון של סיסי ב–2013. הוא שולט בארצו בעזרת קבוצת יועצים — בעיקר אנשי הצבא ושירותי הביטחון, או בני משפחה — שהם גם בעלי השפעה כלכלית משמעותית במדינה. אלה רואים את העולם דרך פריזמת הביטחון ושואפים לדכא כל רמז להתנגדות. וכך, אזרחים במצרים עלולים להיעצר רק בגלל פוסט בפייסבוק שלא נוסח נכון פוליטית.

כחלק משליטת אנשי הצבא המקורבים לא־סיסי במדינה, אחראי למשל חיל ההנדסה למיזמים שאפתניים במיליארדי דולרים, בהם הרחבת תעלת סואץ שהושלמה ב–2015 והקמת בירה מנהלתית חדשה שנבנית כיום במדבר, מזרחית לקהיר. בתי דין צבאיים פועלים במדינה זו ללא פיקוח ציבורי — והם תובעים שחקנים, מתנגדים פוליטיים וחשודים בטרור. סוכנויות הביון של א־סיסי משפיעות גם על עבודת הפרלמנט, שדן כיום בשינוי חוקתי שיאריך את כהונת א־סיסי עד 2034 ויעניק לו שליטה מלאה במערכת המשפט — כוח שלמובראק עצמו לא היה מעולם.

הנשיא דונלד טראמפ, שאירח אתמול (שלישי) את א־סיסי בבית הלבן, לא הראה עד כה התנגדות לגישתו זו של המנהיג המצרי. "א־סיסי אינו קים ג'ונג און או סדאם חוסיין", אומרת איימי הותורן ממיזם "דמוקרטיה במזרח התיכון" שבוושינגטון, "אבל הוא מקרב את מצרים לעבר סוג השלטון הזה".

ברדיפתו את אנשי התרבות והאמנות, מכל מקום, התבלט א־סיסי במיוחד. בחודש שעבר דיווח הסופר המצרי עלא אל־עסואני כי הוגשה נגדו תביעה בבית דין צבאי בגין "הסתה לשנאת המשטר" — תביעה מפתיעה בעיקר משום שבעבר נחשב אל־עסואני לתומך מושבע של א־סיסי. עמר וואקד, שחקן מצרי שחי באירופה, נדון לשמונה שנות מאסר לאחר שמתח ביקורת על א־סיסי. איגוד השחקנים המצרי סילק את וואקד משורותיו, יחד עם שחקן נוסף — שניהם הוגדרו "בוגדים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ