"מי תרצה לעבור את הסיוט שמארי אדלר עוברת"

"לא ייאמן", הסדרה של נטפליקס שנפתחת בסיפורה של נאנסת שחוזרת בה מעדותה, מראה לנו עד כמה מושרש בממסד חוסר אמון בסיסי בנשים, ואיזה נזק יכולה לגרום אטימות המערכת לחקר האמת. איך אפשר לשנות את זה?

שירה מייקין - צרובה
שירה מייקין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"לא ייאמן". האמון שלה במערכת החוק נשבר
"לא ייאמן". האמון שלה במערכת החוק נשברצילום: Beth Dubber / © Netflix
שירה מייקין - צרובה
שירה מייקין

הצפייה בפרקים הראשונים של "לא ייאמן"(Unbelievable), שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס, לוותה בתגובות פיזיות ממש. התפתלויות, התכווצויות, נשיכות שפתיים ואיגרוף הידיים. ההתרחשויות המתסכלות הן מהסוג שיגרום לכל אדם מצפוני לצעוק על המסך משל היה אחרון זקני הסינמטק בהקרנה של "שלטון החוק". בביקורת המצוינת שלה פירטה חן חדד את כל הסיבות שהופכות את הסדרה הזו ליצירת מופת. מהייצוג המהפכני של אונס על המסך (בניגוד למשל לסדרה כמו "משחקי הכס", שבה אם אין אונס גרפי עד סוף השליש הראשון זה נחשב פרק חלש), דרך העלילה שחותרת תחת קונבנציות של סדרות בלש ועד לטיפול העדין והמכבד - הלא סנסציוני או צהוב - בנפגעות.

הפרק הראשון מסופר כמעט כולו מנקודת מבטה של מארי אדלר, בת ה-18 שמתלוננת במשטרה אחרי שנאנסה בדירתה. המצלמה צמודה אל פניה כשהיא נאלצת לספר שוב ושוב את פרטי המקרה, קודם לשוטר שהגיע לזירה, אחר כך לחוקר המשטרה ולאחר מכן שוב בחדר החקירות. היא לא עוזבת אותה גם כשמארי עוברת את הבדיקות הפולשניות בבית החולים. הצופים נמצאים איתה בחדר החקירות, וחווים ביחד איתה את חוסר האונים של צעירה המומה שמנסה להסביר למה יש חורים בסיפור שלה לחוקרים, שמטילים ספק בעדותה ומתייחסים אליה באגרסיביות כאילו היא בכלל הפושע, לא הקורבן. בסוף הפרק, כשלמארי המותשת אין ברירה אלא להודות שהיא שיקרה, שלא היה אונס ושהיא המציאה הכל - לכולנו ברור בדיוק למה היא עושה את זה. היא פשוט רוצה לצאת משם ולחזור הביתה. האמון שלה במערכת החוק נשבר.

חוקרת המשטרה קארן דובל: "יש כאן אנס אלים, שבכל רגע יכול לפרוץ לאשה נוספת לבית, ולצלק אותה לכל החיים. כי זה לא דבר שאנשים פשוט מתגברים עליו. זה משהו שהן סוחבות איתן לנצח, כמו כדור אקדח בעמוד השדרה"

"לא ייאמן" לא דוחפת לנו את האג'נדה הפמיניסטית שלה בפרצוף או צועקת עלינו "תאמינו למתלוננות!" במקום, היא פשוט מראה לנו באמצעות זוויות המצלמה, המשחק המופתי, הדיאלוגים והפסקול, בעדינות, כמעט ביובש, עד כמה מעוותת מערכת יחסי הכוח שבלבו של הממסד, עד כמה מושרש בו חוסר האמון הבסיסי בנשים, ואיזה נזק יכולה לגרום אטימות המערכת לחקר האמת. הרי בסופו של דבר, רק היחס האנושי של הבלשיות, שיודעות דבר או שניים לגבי איך מתמודדים עם נפגעת טראומה ושאשכרה מאמינות לנפגעות — הוא שמוביל לתפיסת הפושע.

רק היחס האנושי של הבלשיות, שיודעות דבר או שניים לגבי איך מתמודדים עם נפגעת טראומה ושאשכרה מאמינות לנפגעות — הוא שמוביל לתפיסת הפושע
רק היחס האנושי של הבלשיות, שיודעות דבר או שניים לגבי איך מתמודדים עם נפגעת טראומה ושאשכרה מאמינות לנפגעות — הוא שמוביל לתפיסת הפושעצילום: Beth Dubber / Netflix

אחת הסיבות העיקריות שהסדרה הזו כל כך מטלטלת והתגובות אליה כל כך עזות, היא שכולנו יודעים היטב שהיחס המחפיר שסופגת דמותה של מארי מהמשטרה, בית החולים ובית המשפט הוא רק קצה הקרחון. שמדי יום נפגעות תקיפה מינית מתמודדות עם אטימות המערכת שאמורה לספק להן הגנה, שעל כל מארי שאחרי דרך של ייסורים בלתי נתפשים לפחות תזכה לצדק, יש עשרות אלפי נערות אחרות שלעולם לא יאמינו להן, שלא יבדקו את ערכות האונס שלהן, שישפילו אותן, שלא יכירו בפגיעה שלהן, לא יכתבו עליהן תחקיר זוכה פוליצר ולא יעשו עליהן סדרה בנטפליקס.

רק תראו מה קורה בישראל: 85% מתיקי הפגיעה המינית נגנזים, כך לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת. 85%! מדובר כאן במחדל עצום של מערכת אכיפת החוק, כשאלפי נשים ונערות לא זוכות לצדק. וזה עוד כשרק 6% מהנפגעות בכלל מתלוננות למשטרה מלכתחילה - ומי יכול להאשים אותן, מי תרצה לעבור את הסיוט שמארי אדלר עוברת?

חוקרת המשטרה גרייס רסמוזן: "מה אם גברים היו נאנסים בכמויות שנשים נאנסות? מה אם טאגארט היה מפחד שאיזה גבר זר עלול לזיין אותו בתחת כשהוא חוזר מהמכולת בלילה? כן, הוא עוזר לנו. אבל איפה הזעם שלו? איפה השלב שהוא אומר, 'זה ממש ממש דפוק!'"

לילך בן עמי
לילך בן עמיצילום: יעל אפריאט

השפה של הטראומה

הסיבה לכך שכל כך מעט תיקי עבירות מיניות נסגרים היא לא כי כל החוקרים או הפרקליטים הם אנשים מרושעים ששונאים נשים. רבים מהם באמת ובתמים שואפים להגיע לחקר האמת וחלקם אף מבטאים אמפתיה לנפגעות. הבעיה הרבה יותר עמוקה.

לילך בן עמי ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בת"א מסבירה כי "הבעיה טמונה בפער שבין השפה של הטראומה המינית לבין השפה של החוק", פער שממש אפשר לראות לדבריה בסדרה. "שפת החוק דורשת קוהרנטיות, כרונולוגיה, נרטיב, סיבה ותוצאה - ובשפת הטראומה אין סיפור, יש בה ניתוקים, היא לא קוהרנטית", היא מסבירה. "אמנם במהלך השנים חלה התקדמות, והיום תגובת הקיפאון מוכרת לבית המשפט, אבל עדיין ישאלו 'איך הוא יכול היה לדעת שאת לא רוצה', או יבררו 'למה לא ברחת'. לכי תסבירי שבטראומה מינית, החוויה הסובייקטיבית היא שאת עומדת בפני כיליון ואיום קיומי, זה פחד נוראי ובשלב זה את רק רוצה לשרוד".

"לא ייאמן". פער בין השפה של הטראומה המינית לבין השפה של החוק
"לא ייאמן". פער בין השפה של הטראומה המינית לבין השפה של החוקצילום: Beth Dubber / © Netflix

עורך הדין: "אף אחד אף פעם לא מאשים קורבן שוד שהוא משקר. או מישהו שאומר שהאוטו שלו נגנב. אבל כשזה מגיעה לתקיפה מינית…"

במערכת החוק כפי שאנחנו מכירים אותה כיום אין מקום לבלבול, טשטוש או עמימות - כולם מאפיינים של טראומה מפגיעה מינית, מסבירה בן עמי. "אף אחד לא באמת מאפשר לה להיות באיזשהו מרחב בו היא יכולה להיות היא, לחשוב רגע בצורה יותר רגועה בלי שמחלקים באופן בינארי - היה או לא היה. מרחבים כאלה הם קריטיים במקומות האלה. מרחבים שמאפשרים בלי שיפוטיות לתקף את החוויה שהיא נמצאת בה, להבין מה קרה לה. מרחבים שלא דורשים ממנה להוכיח שהיה, אלא מאמינים בה אפריורית ואבסולטית".

לילי דארו: "אני מפחדת. כל הזמן. כל דקה בכל יום… קשה לי לסמוך על אנשים. אני לא יכולה לישון, אני סובלת מכאבים, איבדתי משקל, הפסדתי עבודה, הפסדתי כסף. יש לי מחשבות אלימות, מעולם לא היו לי מחשבות אלימות קודם. אפשר לחשוב שזה היה רק לילה אחד, ביחס לכל שאר הדקות בחיי, איך תקרית אחת קצרה יכולה לגרום לכזה שינוי. אבל היא יכולה".

אבל זה לא חייב להמשיך להיות ככה. לאיגוד הסיוע לנפגעות תקיפה מינית יש על השולחן שורה של הצעות מפורטות שנועדו להקל על המפגש בין רשויות החוק לנפגעות ונפגעים וממש להציל חיים ולשקם נפשות. אחת ההצעות החשובות היא זו שהגישו הח"כיות מיכל רוזין ומרב מיכאלי להקמת בתי דין מיוחדים לעבירות מין - בדיוק כמו אלה שהוקמו לתחומים כמו משפחה ועבודה או נוער. בתי דין שבהם יושבים שופטים ייעודים, שעברו הכשרות ארוכות בתחום הפגיעה המינית ומתמחים בהתמודדות עם המאפיינים הייחודיים והמורכבים של עבירות כאלו. זוכרים את השופט ששאל את הנפגעת אם היא היתה רטובה? או זה שביקש ממנה לרדת על ארבע ולהדגים בדיוק איך אירעה התקיפה? זה לא יקרה אחרי שהשופטים יעברו את ההכשרה. המודל הזה כבר קיים בכמה מדינות בעולם, בהן ניו יורק, דרום אפריקה והודו.

הבשורה הגדולה, ממש אור בקצה המנהרה, עשויה להגיע בחודש ינואר הקרוב, אז צפויה ועדה מיוחדת שנועדה לבחון את כל הסוגיה להגיש את מסקנותיה ולהציע פתרונות מיידיים לשיפור. ועדת ברלינר הוקמה לפני כמעט שנתיים בהוראת נשיאת העליון אסתר חיות, כמענה להצעת החוק של רוזין ומיכאלי.

ועד שיוקם בית הדין הייעודי, יש עוד כמה דברים שהמדינה יכולה לעשות. למשל, להגדיר כחובה בחוק ששום שוטר, פרקליט או שופט לא יורשה לטפל בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בלי שיעבור הכשרה קודם לכן. נכון להיום, גם שוטר או שוטרת ביומם הראשון במשטרה יכולים למצוא את עצמם מתחקרים נפגעת אונס, מבלי שיש להם ניסיון קודם בחקירות, או שעמדו בתנאי סף בסיסיים כמו גיל, יכולות בינאישיות וכו', ומבלי שהיתה להם בכלל ההזדמנות לרכוש את הכלים הנחוצים כדי ללמוד כיצד להיות קשובים לה ולצרכים המיוחדים שלה.

מארי: "אני יודעת שאני אמורה להגיד שאם הייתי צריכה לעבור את כל זה שוב, לא הייתי משקרת. אבל האמת היא שהייתי משקרת מוקדם יותר. וטוב יותר. הייתי פשוט מנסה להתמודד עם זה בעצמי. לבד… כי גם עם אנשים טובים, גם כשמדובר באנשים שאת יכולה לסמוך עליהם, אם האמת לא נוחה, ואם האמת לא מתאימה - הם לא מאמינים לה. אפילו אם ממש אכפת להם ממך, הם פשוט לא מאמינים לך".

איילת רזין בית־אור
איילת רזין בית־אורצילום: יהודית הרפז

"הכשרות חובה לגורמי אכיפת החוק זה הדבר הכי חשוב. אם רק היו נותנים להם את הזמן והמקום ללמוד את הדברים האלה, הנתונים על סגירת התיקים היו נראים לגמרי אחרת", אומרת איילת רזין בית־אור, שמשמשת כיועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "רק כשעברתי לאיגוד אחרי תשע שנים בפרקליטות הבנתי עד כמה היה חסר לי ידע בכל התחום הזה של פגיעה מינית, השלכותיה וביטויים של פוסט־טראומה. היום אני מבינה שהתנהגויות שנתפשות לעיתים על ידי גורמי אכיפת החוק 'כלא הגיוניות' או 'בלתי סבירות', הן הן אותות האמת בתלונה שלה. אני קוראת לזה 'הסימנים הכחולים בנפש"".

גם רזין מגדירה את הסדרה כצפיית חובה ואפילו עשתה מנוי לנטפליקס רק כדי לצפות בה. "בלי ספוילרים, אבל בסוף הפרק האחרון ישנה אמירה של אחת הדמויות: 'אחרי שבפעם הראשונה לא נתפסתי, אני לעולם לא מתכוון להפסיק'. כמה אנסים כאלה עוד מסתובבים בעולם עם הידיעה שהם יכולים להרשות לעצמם להמשיך ולפגוע, כי אין סנקציות? זה מחיר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כחברה".

פסיכולוגית: "אף אחת לא ממציאה דבר כזה, אלא אם יש בו גרעין של אמת. בין אם נאנסת באותו לילה, או המצאת על זה סיפור, אני חושבת שהאמת היא שנפגעת. את נושאת עמך את הנטל שהפילו עלייך אנשים שלא אוהבים אותך כפי שמגיע לך שיאהבו אותך. תקפו אותך פעמיים - בפעם הראשונה זה היה מי שאנס אותך, בפעם השנייה זו היתה המשטרה. זאת לא אשמתך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ