קצרי רוח

שחקנים עיוורים וחירשים? מרכזי התרבות מעדיפים להישאר בחושך

בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה מתהדרים בפתיחות אך מדירים שחקנים "חריגים", שניחנו לא אחת ברגישות משחקית יוצאת דופן. גם המדינה צריכה לתקצב זאת, כשם שהיא מתקצבת ספורטאים עם צרכים מיוחדים

אורן יצחקי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ההצגה "נסיך תרנגול" במרכז "נא לגעת"
ההצגה "נסיך תרנגול" במרכז "נא לגעת"צילום: אייל לנדסמן
אורן יצחקי

מתי בפעם האחרונה נתקלתם בשחקן עיוור או חירש בתפקיד מרכזי בסדרת טלוויזיה? בסרט? בהצגה? מה לגבי תפקיד משנה, או אפילו תפקיד קטן? רוב הסיכויים שתצטרכו לפשפש זמן רב בזיכרונכם עד שתגיעו למסקנה העצובה, שזה פשוט לא קרה.

רגע לפני 2020, שחקנים עיוורים וחירשים עדיין מודרים מתעשיית הבידור ומרכזי התרבות בישראל. המציאות הזו יוצרת עוול נוראי הן עבורם, הנאלצים להתמודד עם בעיית פרנסה ועלבון מקצועי ואישי, והן עבורנו, ציבור השומעים והרואים, שלא זוכים להיחשף באופן בלתי אמצעי לעולמם ולקבל פרספקטיבה אחרת על החיים.

דווקא מרכזי התרבות, המתהדרים בפתיחות וביכולת לגשר בין אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית, מועלים בתפקידם ומדירים מהזירה שחקנים "חריגים". מאות הצגות חדשות מועלות בכל שנה בתיאטרון הישראלי, הייתכן כי באף אחת מהן לא נמצאה אפשרות לשלב שחקן חירש או עיוור בתפקיד מרכזי על הבמה? תפקידו של התיאטרון בין היתר הוא לבקר את החברה הישראלית — האם אין בין נושאי הביקורת מקום לדבר על חירשות, עיוורון או צרכים מיוחדים?

תיאטראות (ועולם התרבות ככלל) בוחרים שלא להתעסק בנושאים הללו. לא ביצירות עצמן, וחמור מכך — לא בבחירת השחקנים. כשכבר קיימת הפקה שמעיזה לשלב את נושא העיוורון או החירשות היא בוחרת לתפקיד שחקן רואה ושומע שישחק את תפקיד העיוור או החירש. השיקול במרבית המקרים כלכלי ונובע מחוסר רצון להתעסק עם המורכבות: הנגשה, הכשרה, ציוד טכנולוגי וכו'.

שחקנים עיוורים־חירשים הם ככל הנראה השחקנים הכי מרגשים וטוטאליים שתוכלו לראות, למרות, ואולי דווקא בזכות המגבלה. הם יהפכו לנכס עבור כל מרכז תרבות שייתן להם הזדמנות להוכיח זאת, אולם רק מעטים מוכנים. היום מועסקים לא יותר מ–100 שחקנים עיוורים וחירשים במדינת ישראל. רובם מועסקים בתיאטרון 'נא לגעת' ובעוד כמה מרכזי תרבות, באופן קהילתי חובבני. על פי משרד התרבות, יש שבעה מרכזי תרבות ואמנות לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, שמנסים לבדם לספק הכשרה ובמה לאותם אנשים שמשתוקקים, ככל אדם, לקחת חלק בחברה.

כפי שהמדינה הכירה בעשייה ספורטיבית של אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים והקימה עבורם מסלול תמיכה ייחודי, עליה לעשות גם בתחום התרבות, על ידי הגברת התמיכה הממשלתית במוסדות תרבות שישלבו שחקנים ויוצרים בעלי צרכים מיוחדים.

ככל שהציבור הרחב ייחשף לקהל העיוורים והחירשים, על הבמה וגם מחוצה לה, ניתן יהיה לשבור את האקסיומה כי עיוור או חירש שווה מסכן, ולראות בהם קבוצת שווים שיכולה לקחת חלק פעיל בחברה בכל היבט.

לפני 15 שנה, אף אחד לא חשב שאפשר לעשות יצירה אמנותית בהשתתפות שחקנים עם מגבלות חושיות שנזקקו לליווי של 24 שעות ביממה. הם היו בחושך. חושך פיזי וסימבולי. כשניתנה להם הזדמנות, הם הוכיחו אחרת והצליחו איפה שכולם ניבאו שייכשלו. כיום, דווקא מרכזי התרבות בוחרים להישאר בחושך. ההפסד כולו שלנו.

אורן יצחקי הוא מנכ"ל "נא לגעת", מרכז תרבות ואמנות המפגיש בין חרשים ועיוורים לקהל הרחב

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ