הארץ

"קומיוניטי": הסיטקום הכי מצחיק שזמין כרגע לצפייה

מעטות הנחמות שמציע היום יום. מי שכבר סרקו שתי וערב את שירותי הסטרימינג והווי־או־די, נואשו מההמתנה לפרק החדש של "חתונה ממבט ראשון" ופיללו לצפות במשהו שיאפשר להם לאשפז את המוח בנחת — כולם, הכוונה — חווים עכשיו ימים קשים ומסך שחון. אבל הנה, בעיתוי שמעולם לא היה טוב ממנו, נחתה בימים האחרונים בשלמותה דרישת שלום רעננה מראשית העשור. שש העונות של "קומיוניטי" זמינות לצפייה מרתונית ועצם הידיעה על כך היא נחמה, הבטחה לערב של צחוק.

"קומיוניטי", ששודרה מ–2009 ועד 2014 ברשת האמריקאית NBC, היא לכאורה קומדיית קולג' על הנעשה בקבוצת למידה סטודנטיאלית. אלא שהקולג' הוא הקולג' הקהילתי גרינדייל, לא מוסד אקדמי מהולל בלשון המעטה, וקבוצת הלימוד מורכבת מהטיפוסים שישלימו את לימודיהם במוסד כזה. ג'ף הוא עורך דין נכלולי שזייף את התואר שלו ומוכרח להשיג תואר אמיתי, עאבד הוא חננה אקסצנטרי, שירלי היא אם חד־הורית עם עסק למכירת בראוניז, פירס הוא מיליונר משועמם, בריטה, אנרכיסטית לשעבר שמנסה להשיג שליטה על חייה, אנני, שהיתה מכורה לתרופות מרשם וטרוי, שחירב לעצמו קריירה של ספורטאי מצטיין בסלטה גורלית.

"סנדרלנד עד המוות": סדרה על מצב קיומי אנושי במסווה של דוקו כדורגל

במה בעצם עוסקת סדרת הדוקו המעולה "סנדרלנד עד המוות", שעונתה השנייה עלתה לשידור בימים אלה? על פני השטח היא עוסקת באהדה העזה כמוות של אוהדי מועדון הכדורגל בעיר סנדרלנד לקבוצתם הכושלת, שבשנים האחרונות שוברת את לבם.

ואמנם, בצפייה שטחית, בזה תם הסיפור. ודי בו. העלילה דרמטית ומותחת, הדמויות — בעיקר של האוהדים — מעוררות הזדהות, והמלאכה עשויה היטב. אבל העניין האמיתי בסדרה המטלטלת הזו טמון מתחת לפני השטח, ברעיון שמדבר לכל אדם באשר הוא, גם אם מעודו לא התנסה באהדה לקבוצה בספורט קבוצתי כלשהו, ומתייחס למצב קיומי אנושי אוניברסלי.

פיט דיווידסון בסטנד־אפ פגיע ועגום ומעורר אי נוחות – ופשוט נפלא

הקומיקאי פיט דיווידסון הוא אמן סטנד־אפ מוכר, שחקן וכותב בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" שמופיע גם בסרטים, אבל נדמה כי את עיקר הפרסום שלו קיבל בזכות האקסית המפורסמת שלו: כוכבת הפופ אריאנה גרנדה. ליתר דיוק, בזכות הדברים שאמרה עליו בראיון חושפני למגזין "ווג" לאחר ביטול אירוסיהם, ובהם חלקה מידע על המידה החריגה שבה ניחנו איברים, כלומר, איבר אחד בגופו. זו היתה לכאורה מחמאה, אבל, כפי שדיווידסון מסביר, קשה מספיק להיפרד ממישהי שאהבת גם בלי לראות את הגוף שלך נדון בהרחבה כבדיחה על שער "ווג".

את הדברים אומר דיווידסון בספיישל הסטנד־אפ המעולה שלו, שעלה בימים האחרונים לנטפליקס. כמו כל שאר חומרי הנפץ שהוא מפרק בו בחדווה (תוך שהוא מצחקק ונראה מרוצה ונבוך גם יחד), הוא מפיק מהצופים צחוק של רבע חטא. אולי זה כך משום שדיווידסון הוא קומיקאי שאלמנט כבד של פגיעות קיים בקומדיה שלו. את המופע שלו פותח קטע בן כמה דקות על לואי סי־קיי ועל הפעם שבה כמעט חירב את הקריירה של דיווידסון, שמתוודה בכל הזדמנות על ריבוי החומרים משני התודעה שהוא צורך על בסיס יום־יומי. דיווידסון מצייר את עצמו כלוזר שזכה בנקמה האולטימטיבית. הבדיחה מצחיקה מפני שרובה על חשבונו והצופה צוחק כאילו אין ברירה, למרות תחושת האי־נוחות שמתקיימת בו.

חזרה מרתקת אל רצח מלקולם אקס

בפברואר האחרון צויינו 55 שנים לרצח של מלקולם אקס. מלקולם ליטל, שנודע גם בשם אל חאג' מאלכ אל שבאז, היה ועודנו אחת הדמויות החשובות והמרשימות במאבק לזכויות אדם בארה"ב, פעיל רהוט וכריזמטי ואדם שדיעותיו נחשבו רדיקליות, גזעניות לפרקים, אפילו מסוכנות לשלום הציבור. קודם להתנקשות בו, שעל פי הגרסה הרשמית האשמים בה היו חברים באומת האיסלאם אליה השתייך גם אקס במשך שנים, הושלכו לביתו בקבוקי תבערה והוא חש מאוים במידה כזאת, שתיאר את עצמו כאדם ההולך ומטרה מצוירת עליו.

אלא שלמרות שהורשעו ברצח, וגם שנים אחרי שריצו את עונשיהם ושוחררו ממאסר, המשיכו שניים מהמעורבים לטעון כי הם כלל לא נכחו במקום. הילה מיתית קונספרטיבית אופפת מאז את הרצח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ