מייקל ג'ורדן מעורר קנאה אדירה, ולא בזכות יכולתו הפנומנלית בכדורסל

הריקוד האחרון, פרק 10, נטפליקס

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'ורדן. על המגרש הוא עשייה טהורה

פתיח הפרק העשירי בדוקו על מייקל ג'ורדן והאליפות האחרונה של הבולס הציע תובנה מקורית בשאלה מה זה אומר להיות מייקל ג'ורדן. "אנשים מתקשים להיות נוכחים", אמר מארק ואנסיל, שכתב את הספר "אוויר נדיר".

משפט יפה, שאפתני מאוד, יומרני אפילו. הכללה על מצבם הקיומי של אנשים בעולם המערבי, כלומר של צופי הסדרה, אוהדי כדורסל. אנשים מתקשים להיות נוכחים. איפה הם? טרודים. מוסחים. חושבים. חוששים. הם מתקשים פשוט להיות, כי הם כל הזמן מודעים לעצמם. זה ההבדל העיקרי בינם לבין מייקל ג'ורדן. "אנשים הולכים לשבת במשך 20 שנה באשרם בהודו, בניסיון להיות נוכחים", חרץ ואנסיל. אנשים מעבירים חיים שלמים בלימוד טכניקות, בניסיון להתעלות לדרגת הקיום של ג'ורדן על מגרש הכדורסל.

ג'ורדן במשחק בסדרת הגמר בשיקגו ב-1992. מנטרל מחשבותצילום: John Swart/אי־פי

"עושים יוגה", המשיך ואנסיל, "מדיטציה, מנסים להגיע לכאן ולעכשיו". למקום שבו נמצא ג'ורדן מטבע בריאתו. "רוב האנשים חיים בפחד", הסביר ואנסיל, "כי אנחנו משליכים את העבר על העתיד. מייקל הוא מיסטיקן. הוא מעולם לא היה בשום מקום אחר. המתנה שלו לא היתה היכולת לקפוץ גבוה, לרוץ מהר, לזרוק כדור לסל. הכישרון הגדול שלו היה שהוא היה לגמרי נוכח, לגמרי ברגע. וזה מה שמפריד אותו מכל השאר".

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מייקל ג'ורדן? מה מפעים אותנו בביצועיו הגאוניים ועוצרי הנשימה, בריחופיו ופרכוסיו על המגרש? מה זו התחרותיות הרצחנית שלו? מה הם כושר הריכוז והמיקוד הטוטאליים שלו? מה פשר החייתיות שלו? ג'ורדן על מגרש הכדורסל הוא יצור שלא חושב. הוא עשייה טהורה. הוא רק פעולה.

אם שחקן כדורסל מתרומם לקליעה מכרעת שנייה לפני סיום משחק גורלי, הדבר האחרון שהוא צריך לעשות זה לחשוב. לא טוב לו לחשוב. כל פסיכולוג ספורט ומאמן יודעים את זה, אבל מעטים האנשים שמסוגלים להתעלות לדרגת הקיום שבה מחשבות מנוטרלות. "המכשלה הגדולה של הרבה שחקנים", טען ואנסיל, "לא משנה כמה הם מוכשרים, היא המחשבה על הכישלון.

מייקל לא אפשר למה שמחוץ לשליטתו להיכנס לו לתוך הראש. הוא אמר, 'למה לי לחשוב שאני אחמיץ קליעה שאפילו לא לקחתי עדיין'?" בובי פישר, הג'ורדן של השח, הטיף למה שכינה "אפיפות מוחלטת" במשחק. מת האני. מתה התודעה. יש אנשים שמגיעים לדרגת הקיום הנעלה הזו בגלישת גלים, בסקס, בכתיבה, בריקוד. זו פסגת העולם האמיתית שבה שכן ג'ורדן תדיר. הוא לא פחד שאם החמיץ כבר שלוש פעמים רצופות, יחמיץ גם ברביעית. כשהתרומם לקליעה האחרונה ההיא, בגמר האחרון ב–98', לא חשב על כלום. ואולי זה מה שצריך לעורר קנאה — ג'ורדן בגדולתו היה אדם לא חושב.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ