סמל ושמו ענת קם

אם אפשר לאחל לענת קם משהו ביום שחרורה מהכלא, הוא שתצליח להיחלץ מהסמל שכולנו רוצים שתהיה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

בסוף מרץ 2011, בשעת לילה מוקדמת ברחוב פרישמן בתל אביב, מצאתי את עצמי בסיטואציה סוריאליסטית למדי. בדירה הקטנה שאליה הגעתי ישבה קבוצת חברים סביב שולחן קטן, עם קצת אלכוהול והרבה סיגריות, וביניהם גם צעירה אחת די מפורסמת: ענת קם. ברקע שידרה טלוויזיה ישנה איזה משחק כדורגל בין נבחרות רחוקות. קם, שבאותו זמן המתינה לתחילת ריצוי עונשה, הייתה נתונה במעצר בית, והורשתה (אם זיכרוני אינו מטעה אותי) לצאת החוצה בקושי פעם בשבוע, לכמה שעות של סיבוב קרוב. על רקע כל הכותרות, התחקירים והקישור הבלתי נמנע בינה ובין טלי פחימה, פגשתי צעירה תל אביבית רגילה בדירה מבולגנת, שרצתה להעביר ערב של צחוקים והפוגה עם חברים. באותו רגע קם הייתה פשוט ענת, ולא שום סמל שניסו לכפות עליה מימין או משמאל.

אתמול (ראשון) כשיצאה מפתח בית הסוהר אחרי יותר משנתיים של מאסר, קם כבר לא הייתה ענת, והשלימה סופית (ובמידה רבה בעל כורחה) את תהליך הפיכתה לסמל. לא כי רצתה בכך, לפחות לא באופן מודע, לא כי השתמשה בקו הזה כדי לנסות ולנצח במשפט (בדיוק להפך), ולא כי בצאתה מהכלא תמשיך לפעול כסמל. ענת קם הפכה לסמל כי ככה אנחנו מצליחים לפענח אותה, ולהתמודד עם הפרשה שלה ביתר קלות. כך אנחנו יכולים לכעוס – עליה או בשמה – לזהות ולסמן את המחדלים שהובילו אותה מאז ועד היום.

עבור האישה הדתייה וההריונית שעמדה לצד העיתונאים וצעקה "בוגדת בוגדת" קם היא אכן סמל לבגידה האולטימטיבית – היא בחרה להיות שמאלנית, כלומר לבקר את נורמת ההתנהגות הישראלית במקום להצטרף אליה. במובן זה כמעט ואין חשיבות לתוצאות מעשיה, ולשאלה אם הזיקו לביטחון ישראל או לא. עצם הבעת הביקורת היא המגונה כאן, היא זו שנתפסת כמסוכנת. בדיוק באותו אופן הפך בשבוע האחרון אדם ורטה לסמל למורה שהעז לדבר כנגד עריצות המערכת ונדחס מתחת לגלגליה. ולגבי העיתונאים שצילמו את המשוחררת הטרייה (וכתבו עליה אייטמים מהכיסאות במערכת), קם היא סמל להתדרדרות נוספת במעמדם. קם, שנחשפה כמקור, המחישה עד כמה לעיתונאי הסביר אין יכולת להגן על נכסיו, בדיוק כפי שהוא לא יכול להגן על עצמו. כשהאייטם חשוב יותר מהכול, וכאשר כל אייטם נתפס במערכת כצעד של הישרדות בעולם שקובר את העיתונות יותר ויותר עמוק, אף אחד לא עוצר כדי לבדוק מי נשאר מאחור. כולם רוצים נתח ממנה. ענת קם מדברת לפני שלוש שנים:

בשביל השמאל הישראלי ענת קם היא סמל בעייתי במיוחד. רבים אולי משבחים אותה, מדברים על האומץ הנדרש לחשוף עוולה שכזאת, להאיר בזרקור את פעילותו של ארגון שהלגיטימציה שלו ניתנה לו על מגש של כסף, ובשם אותו מגש כסף כל מעשיו מוצדקים. אבל רבים אחרים רואים בקם טראבל-מייקרית, הילדה שמוציאה שם רע לכל הכיתה, במקום שתעזור לשכנע את הציבור ששאר הילדים הם בעצם החבר'ה הטובים. אם תרצו, היא "כמה עשבים שוטים", גרסת שמאל 2014. יותר מכל ענת קם היא סמל לצורך שלנו בסמלים פשוטים וחד משמעיים, לכמיהה שלנו לייצוגים שקל מאוד לגבש עליהם דעה, גם כאשר הם מסרבים (ובמקרה של קם זה סירוב שקט וצנוע) להתכנס לתבנית אחת. הרי אם הייתה נושאת הדגל של השמאלנים הייתה ודאי מתגאה במעשיה, ולא טוענת לשיקול דעת מוטעה של ילדה נאיבית. מצד שני, האסטרטגיה המשפטית, שאולי עזרה בקיצור עונשה, לא מתיישבת עם אותה חיילת שראתה בעיניה מסמכים פרובלמאטיים, והחליטה להעתיק אותם. ולכן, אם אפשר לאחל לה משהו, נבקש שהשחרור מנוה תרצה יהיה רק הראשון בשורה של "שחרורים" שיסייעו לה להיחלץ מהסמל שלכולנו נוח מאוד להלביש עליה.