ג'וש תומאס מבטא את קולו של 
דור הסלפי בסדרה חדשה

קבלו אותו: ג'וש תומאס, היוצר והכוכב של הסדרה "קבלו אותי", לא חושש לשלב בקומדיה שיצר את ניסיון ההתאבדות של אמא שלו, מסביר מה פשר העיסוק הרב באוכל בסדרה ומתייחס להשוואות בינה לבין "בנות"

רותה קופפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רותה קופפר

"פעם כשעשו סדרות טלוויזיה על אנשים צעירים נהגו לאכלס אותן רק בדמויות צעירות", אומר ג'וש תומאס, היוצר והכוכב של הסדרה "קבלו אותי". הסדרה עלתה לאוויר באוסטרליה לפני כשנתיים, כשתומאס היה בן 25, ועלתה החודש לשידור בארץ, בערוץ יס-או. "ההנחה היא שאנשים צעירים רוצים לראות רק צעירים, כי כך נראה עולמם", הוא מסביר בראיון טלפוני אתו. "אבל למען האמת, כשהייתי בגיל של הדמות שלי בסדרה – 21 - עיניין אותי מה ההורים שלי עושים ומה סבתי עושה. הם היו חלק מאוד גדול מהחיים שלי. סדרות על צעירים בני 20 שנעשו על ידי אנשים בני 40, או שהיו בהן רק צעירים, או שהמבוגרים בסדרה היו קריקטורות, לא אנשים אמיתיים שאפשר להזדהות אתם".

בקומדיה של תומאס, לא רק שיש אנשים מבוגרים, שאינם קריקטורות של עצמם, אלא שאלה לא תמיד עושים דברים מצחיקים. בפרק הראשון של "קבלו אותי", ביום שג'וש, גיבור הסדרה, חוגג את יום הולדתו ה-21, אמו מנסה להתאבד בבליעת כדורים. בעקבות ניסיון ההתאבדות הזה הוא נאלץ לעבור לגור אתה, כדי לשמור עליה מעצמה. יום זה ממילא גדוש באירועים משמעותיים מבחינתו. קלייר, חברתו היפהפייה, נפרדת ממנו. זאת לא פרידה קשה, די אגבית למעשה. בסופה היא גם מציינת כי לדעתה הוא הומו. בערב של אותו יום עניין זה עומד למבחן בעזרת בחור יפהפה ששמו ג'פרי, גרסה צעירה של יו גרנט, שנכנס לחייו ולמיטתו.

מבחינה חוקית אדם נחשב לבגיר בגיל 21, ומבחינת תומאס זה אכן שלב משמעותי בחיים, שבו עיניו של אדם נפקחות והוא רואה את הוריו ואת סביבתו באופן צלול יותר, אם כי עדיין מצחיק. הסדרה החדשה הזאת היא מהקומדיות העכשוויות, שהן מצחיקות בגלל נקודת המבט האישית, אבל מתנהלות באופן מציאותי עד מכאיב ונוגה. היא מתארת את הגיל הלא פשוט הזה, וגם את הדור הזה, הנחשב לעסוק בעצמו ואוהב את עצמו, דור האני־אני־אני וצילומי הסלפי, אלא שהיא עושה זאת לא רק באהבה עצמית, אלא בכנות ובאהבה בכלל.

מתוך "קבלו אותי". ג'וש תומאס משמאלצילום: באדיבות yes

באנגלית שמה של הסדרה הוא "Please Like Me", גרסה עדינה יותר מ"קבלו אותי" הציוויי בעברית, ואמנם קשה מאוד שלא לחבב את היצירה של תומאס, כיום בן 27. בשיחת הטלפון ממלבורן הוא נשאל על השם של הסדרה, והוא משיב בקולו הגבוה ובסגנון הדיבור המקוטע שלו, המותיר שתיקות בין משפט למשפט, לפעמים בין מלה למלה, כי הוא פשוט חשב שזה שם חמוד, שזה התאים לסדרה. "לא רציתי לקרוא לה 'המופע של ג'וש תומאס' או משהו כזה".

עד כמה אתה דומה לדמות שלך?

"טוב, אנחנו אותו אדם. רציתי שהסדרה תשקף את החיים האמיתיים. הרבה מהמתואר בה הוא אוטוביוגרפי. הכלב בסדרה הוא הכלב שלי. מבחינה עלילתית יש דברים שלקוחים היישר מתוך חיי. כמו העובדה שאמא שלי ניסתה להתאבד. והביקור בבית החולים אחרי שזה נודע הוא ממש מלה במלה מהחיים שלי. הטון מאוד דומה לזה שבחיים שלי, אבל 90% מהתוכנית מומצא".

בפרק השני יש סצינה במעלית של בית החולים עם אמא שלך שבוכה לפני מפגש עם הפסיכיאטר, לאחר ניסיון ההתאבדות שלה. זה רגע כואב וניכר שדיכאון הוא לא דבר שזר לחיים שלך.

ג'וש תומאסצילום: Invision for Pivot

"הסצינה הספציפית הזאת לא באמת התרחשה בחיים שלי, אבל היא נוגעת במשהו שקרה. הרעיון בה הוא שאמא שלי נבוכה מכך שהיא הולכת לטיפול. היא לא רוצה להיות מוגדרת כחולת נפש. היא מתביישת בתיוג הזה. אנשים הסובלים ממחלות נפש הם האחר המוחלט בחברה שלנו, ופתאום היא מבינה שהיא ה'משוגעת'".

האם חששת לשלב נושאים כאלה בתוכנית שמוגדרת כקומדיה?

"הייתי משוכנע שיהיה בסדר. אמא שלי לעומת זאת לא היתה בטוחה. היא סמכה עלי שאעשה בזה שימוש נכון. היא אוהבת שעוסקים במחלות נפש בטלוויזיה, אבל היא לא הבינה איך זה יהיה מצחיק. היום היא מבינה".

אשר לדמיון בין הדמות ליוצר המגלם אותה, נדמה כי קורות חייו דווקא מלמדות כי המרחק ביניהם רב משהוא טוען. ג'וש בסדרה הוא אדם ביישן וחסר כיוון, ואילו ג'וש תומאס היוצר הוא אדם שבגיל צעיר כבר היתה לו סדרה על שמו, שנהפכה להצלחה בינלאומית. הסדרה שלו, שכבר זכתה לעונה שנייה של עשרה פרקים (שתעלה לשידור באוסטרליה ב-12 באוגוסט), לא רק שהצליחה במכורתה אלא שעלתה בארצות הברית כתוכנית הדגל של ערוץ כבלים אמריקאי חדש ששמו Pivot. חוץ מזה, בגיל 17 היה תומאס לאדם הצעיר ביותר שזכה בפרס הקומדיה בפסטיבל הבינלאומי של מלבורן.

"בגיל 17 עשיתי סטנד-אפ. זו לא עבודה אמיתית, סתם שיחקתי", הוא אומר על הזכייה בפרס. "ומאחר שהייתי כל כך צעיר לא הקדשתי לזה מספיק מחשבה. אם הייתי מחכה קצת, נגיד עד גיל 22, הייתי מגיע למסקנה שלא כדאי לעשות את זה, כי זאת דרך מטופשת להעביר את הזמן. אבל כשהייתי בן 17 הלכתי על זה, הייתי אידיוט.

"וכשהייתי בגיל של הדמות שלי בסדרה, הייתי בדיוק כמוהו, ביישן מאוד ומבוהל מאוד. הייתי יותר גרוע ממנו. פחדתי לדבר עם אנשים", הוא אומר.

נוטים להשוות את הסדרה שלו לסדרה המצליחה של HBO "בנות". שתי הסדרות נכתבו על ידי יוצרים צעירים, המגלמים גרסאות של עצמם. שתי הסדרות עוקבות אחר קבוצה של חברים, שעסוקים בין היתר במין ובמיניות, הגיבורים הם אנשים רגילים למראה, והקומדיה שלהם היא לא שגרתית, רחוקה מתכתיבי הסיטקום, וגם עוסקת במחלות נפש – ב"בנות" בתסמונת כפייתית, וב"קבלו אותי" בדיכאון קליני. שניהם מייצגים קול של דורם, אם לא הקול של הדור.

"אין הרבה אנשים בגילנו שמקבלים לידיהם תוכנית טלוויזיה", מודה תומאס. "עד לפני כמה שנים כל התוכניות על בני 20 נעשו על ידי בני 40. ואז הם כתבו דברים על מה שהם זכרו שקרה בשנות ה-20 שלהם, או שחשבו שאנשים צעירים רוצים לראות היום. כמו למשל רק את בני דמותם.

"אני למשל אופה הרבה בסדרה שלי. זה לא משהו שאנשים בגיל העמידה ישלבו בסדרה על אנשים צעירים, אבל האמת שזה חלק מאוד גדול מהחיים שלי ושל בני גילי".

כל פרקי העונה הראשונה נקראים על שם מאכלים ואוכל: "פרנץ' טוסט", "ביצים ספרדיות", וגם "אכול כפי יכולתך" ו"סנדוויצ'ים מגעילים". יש בסדרה מאכלים וגם ריקודים.

מהו תחום ההתמחות שלך באוכל?

"אני יודע הרבה על בישול, ולמרות שבסדרה אני אופה הרבה, במציאות אני יותר בעניין של הכנת בשרים. צ'ילי קון קארנה הוא אחת המנות האהובות עלי. מה אוכלים בישראל, מאוד מסקרן אותי".

אחרי שהוא מקבל הסבר מתומצת על הקולינריה המקומית, הוא נשאל אם יש משהו אוסטרלי מובהק בסדרה שלו.

"אני לא יודע להגיד. מבחינתי זה החיים שלי", הוא משיב. "התפלאתי שאהבו אותה באמריקה. לרוב לא נראה שהם מבינים את הבדיחות שלי, לפחות לא בישיבות שנכחתי בהן. כנראה הם מפיקים הנאה ממנה באופן שונה. אבל קשה לי לראות מה מישהו מכל מקום מוצא בה, כי היא כל כך קרובה אלי".

מהן ההשפעות הטלוויזיוניות עליך?

"לא יודע, אני לא כל כך שם לב".

האם זה עוד אפיון של הדור שלך?

"סביר להניח. אני בור. אבל אני גם לא רואה דברים כהחלטה מודעת. אני משתדל שלא לראות יותר מדי טלוויזיה כדי שלא אחקה בסדרה שלי דברים שראיתי. אנחנו מנסים שהיא תהיה שונה, והדרך הכי קלה שלא להיות מושפע משום דבר זה היא פשוט לא לצפות בשום דבר".

אבל האם טלוויזיה היא לא חלק מהחיים שלך?

"כן, אני צופה הרבה בתוכניות ריאליטי, בתחרויות בישול, כמו 'מלחמת קאפקייקס'. השתתפתי בגרסת הסלבריטיז של 'מאסטר שף', אבל לא הצלחתי במיוחד. הכנתי מראנג לימון, זה מאוד קשה".

האם תשלב את החוויה הזאת בסדרה?

"לא, כי אני לא רוצה שג'וש יהיה מפורסם. אני רוצה שהוא יהיה רגיל. אולי ביום מן הימים נשלב את זה, בינתיים יש לנו הרבה סיפורים לספר".

אילו מאכלים ואירועים צפויים בעונות הבאות?

"יהיו פחות מאכלים בשמות הפרקים בעונה הבאה. אני לא זוכר את כל השמות, תהיה מנה של פשטידה... לאחד הפרקים יקראו פשוט HAM (שינקן). לא זוכר את השמות האחרים... אני אמור לזכור, נכון? זאת העבודה שלי.

"מבחינת האירועים לא קורה הרבה, הרי זאת קצת מהות הסדרה. ג'וש לא מתעורר ומגלה שהוא גמד או משהו. אבל הוא יותר מאורגן על עצמו. אנחנו נתקדם קצת בשנים. כי אני יותר מבוגר והפנים שלי התחילו ליפול, זה משהו שקורה לפנים".

האם נכון יהיה לקבוע שיש לך עניין עם הגיל שלך? בסדרה אתה אומר לג'פרי שאתה "נראה כמו תינוק בן 50".

"אפשר לומר שיש לי בעיה עם הגיל, אבל יותר נכון יהיה להגיד שיש לי בעיה עם הפנים שלי".

ואם כבר מדברים על המראה החיצוני. אתה מקפיד לומר שהסדרה היא רגילה ועוסקת באנשים רגילים, ובכל זאת כמה מהשחקנים בה הם ממש זוהרים, כמעט כמו בסדרה אמריקאית טיפוסית.

"נכון. מעצבן אותי שקלייר כזאת יפה, אבל היא (קייטלין סטייסי) גם היתה הכי מצחיקה והכי טובה, אז לא רציתי למנוע ממנה את התפקיד על רקע יופיה. אנחנו מעמידים פנים שהיא לא כזאת יפה. לא מסדרים לה את השיער, לא מאפרים אותה יותר מדי. אבל אי אפשר להילחם בזה, היא פשוט יפהפייה. ג'פרי הוא יפה מסיבות עלילתיות. באמצעותו ג'וש מתמודד עם נטיותיו המיניות שאותן הוא מדחיק. הלוואי שקלייר היתה קצת פחות יפה. אבל אין מה לעשות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ