"שלושים ומשהו": קולו של איזשהו דור

הדמויות היו לבנות והטרוסקסואליות להחריד והעלילה היתה שמרנית ומהוגנת, אך "שלושים ומשהו" ייצגה יומרה שטרם נראתה כמוה בטלוויזיה האמריקאית. צפייה חוזרת בה, עם חזרתה כעת בשידורים חוזרים, מגלה דרמה בעלת ערכים קולנועיים על אנשים רגילים — שנותרה רלוונטית עד היום

שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן

לפני "שלושים ומשהו", מנעד האפשרויות של הטלוויזיה האמריקאית נע בין אופרות סבון, סיטקומים משפחתיים וסדרות משטרה. לחובבי האקשן היו "צוות לעניין" ו"מקגייוור". את המשפחה האמריקאית הכרנו דרך "אלף", "מי הבוס" ו"משפחת קוסבי", ועל האתוס האמריקאי והדרמות של העשירים למדנו מ"דאלאס" ו"שושלת". הלבנים חיו את חייהם הטובים, השחורים היו קוריוז, אהבה בין אנשים מאותו מין לא היתה קיימת, יחסים משפחתיים היו מקור לקומדיה קלילה ושיאם היה תמיד ארוחת ערב עם שעועית ירוקה ופירה. ובעיקר, איש לא דיבר על איך הוא מרגיש, ובטח לא על מצב חברתי או פוליטי. את הדברים העמוקים האלה השאירו לקולנוע.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ